ארקייד פייר כבר ממלאים איצטדיונים

יום שלישי 03 באוגוסט 2010 03:00 מאת: ג'ון פרלס | ניו יורק טיימס

ההופעות הייחודיות נועדו תחילה לעורר את קהל המועדונים הקטן והמנוכר, אבל מהר מאוד הן הפכו את "ארקייד פייר" ללהקת איצטדיונים. עם צאת אלבומם החדש מספרים חברי הלהקה איך הם מתמודדים עם השינוי הגדול

בוקר אחד בחודש יולי התאספו שבעת חברי "ארקייד פייר" וכמה מהאנשים שעובדים עמם בפטיו של המלון האלגנטי ז'ורמן-דומיניון בקוויבק והמתינו לאוטובוס שלהם בינות לתרמילים וארגזים של כלי נגינה. כששנטל ויאנקור, שעובדת עם הלהקה מ-2006, הצטרפה אליהם, הם פרצו בשירת "יום הולדת שמח". היא חייכה והסמיקה. השיר החל בעליצות גמלונית, כמו שכל התכנסות של עשרה אנשים יכולה להישמע. אבל זה השתנה מהר מאוד: במשפט האחרון זה כבר נהפך לכוראל מצלצל ועשיר, בהרמוניה קלאסית של ארבעה קולות. החברים האלה הם אחרי הכל מוסיקאים.

בערב הקודם שרו חברי הלהקה לפני קהל גדול בהרבה: 45 אלף איש היו בהופעה בפסטיבל הקיץ בקוויבק, הקהל הגדול ביותר של "ארקייד פייר" (הלהקה כבר הופיעה לפני צופים רבים יותר בפסטיבלים). "היה שם מספר עצום של אנשים", אמר וין באטלר, בן 30, הזמר הראשי וכותב הטקסטים של הלהקה, באוטובוס שהסיע אותם להופעת חוצות ענקית אחרת, בפסטיבל באוטווה.

"ארקייד פייר", להקת אינדי-רוק קנדית שנהפכה לפופולרית כל כך עד שהיא ממלאת איצטדיונים, לומדת להתמודד עם קנה המידה הזה וחבריה נחושים לעשות את הדבר הנכון בתוך הבלבול והפיתויים של עסקי המוסיקה של המאה ה-21. הלהקה מוקירה את הצליל והשיטות של עידן שנעלם: שימוש בכלי נגינה, הקלטות אנלוגיות, אלבומים שנוצרו כדי שיקשיבו להם כיצירה שלמה. "אני מקווה שמשהו טהור יוכל להחזיק מעמד", שר באטלר באלבום החדש של הלהקה, "The Suburbs", שיוצא היום.

באלבום נכתב כי את השירים כתבה הלהקה כולה, אך למעשה את רובם כתבו באטלר ואשתו, רז'ין שאסאניה. הם מערבים את הפאנקי עם הסימפוני, את המסתורי עם המפורש, את הספקות עם ההימנונים. זו להקת רוק בועטת ובה בעת מיני-תזמורת, לרבות חטיבת מיתרים, אקורדיון או הרדי-גרדי מימי הביניים, כשצריך.

החבורה מופיעה כמעין בלגן היפראקטיבי מתוכנן חלקית. גם כשהיא מבליטה את הפרטים של שיריה המורכבים, רבי החלקים, היא שומרת על מה שוויל באטלר - אחיו הצעיר של וין, והמומחה של הלהקה לסינתסייזרים עתיקים - מכנה "ברק החובבים, הברק הלא-מקצועי שאני אוהב".

להרוס את המועדון

ההופעות הייחודיות של הלהקה נועדו תחילה למשוך תשומת לב מקהל המועדונים המנוכר. "זה היה כאילו אנחנו יוצאים לבמה ומנסים להרוס את המועדון", אומר ריצ'רד ריד פארי, שמנגן בבס ובכלים אחרים. "לא התכוונו לעשות את זה 200 לילות בשנה. אבל בשלב מסוים כבר לא יכולנו לסגת".

ההופעה בקוויבר היתה רק חלק מסיבוב-חימום ל"The Suburbs". מחר ומחרתיים תופיע הלהקה בניו יורק, במדיסון סקוור גארדן. ההופעה של יום חמישי תועבר בשידור חי ביוטיוב. טרי גיליאם, איש "מונטי פייתון" שביים בין השאר את "ברזיל", יתעד את ההופעה. באטלר כינה אותו "אחד הגיבורים האולטימטיביים שלי".

"ארקייד פייר". זיכרונות ילדות והרהורי בגרות

ההופעות במדיסון סקוור גארדן הן בבחינת ניצחון נוסף ללהקה. אף שבקושי הושמעה בתחנות רדיו מסחריות, אלבומה הקודם, "Neon Bible", דורג מיד עם צאתו במקום השני בטבלת המכירות של בילבורד ב-2007. על פי נתוני חברת הסקרים נילסן סאונדסקאן, יותר מ-400 אלף עותקים מהאלבום נמכרו בארצות הברית. אלבום הבכורה שלה, "Funeral", שיצא ב-2004 נמכר ביותר מ-500 אלף עותקים - הישג יוצא דופן בהיקפו ללהקת אינדי-רוק.

"ארקייד פייר" בנתה את קהל המעריצים שלה בדרך שעומדת במבחן הזמן - הופעות בלתי פוסקות שנשאו אותה ממסיבות ביתיות לפסטיבלים ענקיים, ושמועה שעוברת לה מפה לאוזן בנוסח המאה ה-21, כלומר מתעצמת ברחבי האינטרנט. הלהקה גם מתפרנסת בעיקר מהופעות וממכירות אלבומים, ולא ממכירת זיכיונות של שיריהם לשימוש בפרסומות ובפסקולים. "אם לא נפתח התמכרות קשה לסמים, לא נהיה מוכנים שישתמשו ב-'Keep the Car Running' לפרסומות למכונית", אמר באטלר וצחק. "יש לנו חוקי אסתטיקה משלנו". הלהקה הרשתה בכל זאת להשתמש בשיר אחד, "Wake Up", לפרסומת בליגת הפוטבול האמריקאית. את ההכנסות תרמה לטיפול הרפואי בהאיטי לאחר רעידת האדמה.

ב,"The Suburbs" כמו בשני האלבומים הקודמים של הלהקה, השירים מזכירים זה את זה ומגיבים זה לזה. כך הם צוברים עומק והדהוד ונשמעים כיצירה שלמה. "אלבומים מרגשים אותי הרבה יותר מאשר סינגלים, ואנחנו להקה של אלבומים", אומר באטלר. "לא אפסיק לעשות אלבומים בגלל אופנה חולפת של הפצה דיגיטלית. אני לא מוכן ליצור שירים גרועים באיכות הקלטה בינונית ולמכור אותם בזול רק כי הפורמט משתנה. חשוב לי יותר מתמיד שעיצוב העטיפה וההקלטה יהיו הכי טובים שאפשר". הלהקה אכן לא נחפזה בעבודה על האלבום, ועבדה ושיפצה שוב שירים במשך שנה שלמה, בבתים ובאולפנים, באמצעות טייפ 24 ערוצים.

באלבום החדש מתארת הלהקה בין השאר את הילדות שעברה עליהם בפרוורים חסרי ייחוד ומונוטוניים. ב"2 Sprawl" שרה שאסאניה "גרים בפרוורים / מרכזי קניות מתים מתנשאים כמו הרים מעבר להרים / ואין סוף באופק". השירים אינם מגנים את הפרוורים או מהללים אותם. יש בהם בה בעת שתי נקודות מבט - עבר והווה, זיכרונות ילדות והרהורי בגרות, התנכרות וגעגועים.

השיר "We Used to Wait", למשל, מספר על הימים שבהם התכתבו בדואר ועל הציפייה שנעלמה בדור האי-מייל והסיפוק המיידי. כשהלהקה מבצעת את השיר בהופעה, נראות על המסך גלויות שחובבי רדיו שולחים זה לזה לאחר שהם יוצרים קשר. מקורן של הגלויות באוסף שסבם של האחים באטלר טיפח כל חייו.

גם המוסיקה מורכבת מרבדים של ישן וחדש. היא מזכירה סגנונות שטילטלו את סוף שנות ה-70 ואת תחילת שנות ה-80 - גל חדש, הגלאם רוק של דייוויד בואי, סינת-פופ - אבל מעצבת אותם במבנה ובתזמון האופייניים ל"ארקייד פייר". רק לעתים נדירות השירים מסתיימים כפי שהתחילו. עיבודים אקוסטיים נינוחים מלווים בצללים מפחידים, מלנכוליה מתרחבת לעוצמה. האלבום אינו מספק את התשובות לשאלות שהוא מציג. הוא מרחיב את המסתורין.

מאחורי הקלעים באוטווה, חברי "ארקייד פייר" הקשיבו לגרסאות כיסוי של שירי רוק של "גאנז אנד רוזס" ו"פינק פלויד" שניגנה להקה בצד השני של הרחוב. מבט מבעד לגדר העץ חשף שהנגנים הם ילדים: שלישיית ילדי בית ספר יסודי ניסתה להרוויח כסף תחת עינו הפקוחה של מבוגר. אחרי ההופעה מיהרו חברי "ארקייד פייר" לגשת אל הנגנים הצעירים, אולי כדי שיוכלו לנגן במעין ג'אם סשן עם הלהקה המצליחה. הניסיון כשל: הילדים ארזו את כלי הנגינה שלהם. ויל באטלר צחק: "הילדים האלה היו הרבה יותר מדי מקצועיים בשבילנו".

תגיות: ארקייד פייר