הגיע הזמן להתרגש מאלבומים ישראליים: ישי קיצ'לס, פיטר רוט ו"בום פם"

יום שלישי 29 ביוני 2010 03:00 מאת: בן שלו

ישי קיצ'לס יצר את אחד מאלבומי הפסנתר הטובים והמיוחדים שיצאו כאן לאחרונה, המחווה של פיטר רוט לשמוליק צ'יזיק מותירה תחושת החמצה ו"בום פם" הצליחו להפתיע

זאת פנייה דחופה למארגני פסטיבל הפסנתר: אם עדיין לא סגרתם את הליין-אפ לפסטיבל הקרוב, ובעצם גם אם כן, אל תהססו לשבץ בתוכנית שלכם את ישי קיצ'לס. האלבום החדש של קיצ'לס, "מוסיקה למזמוזים", הוא לא רק אלבום בכורה יפה (זה הסולו הראשון של קיצ'לס, שהיה חבר בעבר בלהקה הירושלמית "פוריטנים צעירים"), הוא אחד מאלבומי הפסנתר הטובים והמיוחדים שיצאו כאן לאחרונה. אלבום פסנתר אחר.

אלבומי פסנתר ישראליים משתייכים בדרך כלל לאחד משני מחנות: המחנה המתוחכם-וירטואוזי (שלומי שבן, נניח) או המחנה המלטף-מתרגש (דניאל סלומון, למשל). קיצ'לס הוא פסנתרן מזן שונה. למעשה, הוא לא בדיוק פסנתרן. יותר מאשר לנגן בפסנתר, הוא דופק על הפסנתר. לא באלימות, ובלי לוותר לרגע על הרגישות (המרשימה) למלודיה והרמוניה. ובכל זאת, "מוסיקה למזמוזים" הוא אלבום פסנתר קצת פאנקיסטי. מבחינה מוסיקלית, התחושה הזאת נובעת מכך שקיצ'לס כמעט לא מנגן צלילים בודדים. הוא מנגן רק אקורדים, והוא עושה את זה בדרך רפטטיבית ודופקנית. מה שיפה הוא שהדפיקה הפסנתרית הזאת לא באה על חשבון הרגש. היא פשוט מחוללת רגש מסוג שונה, שהוא אפילו יותר מיידי וחשוף, וודאי שיותר מרענן, מהרגש שמחולל הפסנתריזם הישראלי השגור.

הדברים נעשים עוד יותר מעניינים כשהרגש המוסיקלי החשוף והמהדהד פוגש את הטקסט החומצי של קיצ'לס (וגם את ההגשה הצוננת שלו). גם המפגש הזה יוצר צרימה פאנקיסטית. המוסיקה והטקסט מספרים סיפורים שונים. המוסיקה חמה ושופעת, הטקסט קר ורזה; המוסיקה אופטימית למדי, הטקסט מפיץ ריח קל של חידלון וסיאוב. אבל לא רק שהסתירה הזאת יוצרת מתח ועניין ואי נוחות חיובית, אלא שהערכים המנוגדים של המוסיקה והטקסט מתחילים להימהל זה בזה ככל שהאלבום מתקדם: החידלון נעשה יותר מתוק, האופטימיות נעשית יותר מרירה, ואף על פי שהדפיקה הפסנתרנית מתחילה למצות את עצמה לקראת סוף האלבום המאוד קצר הזה, יש בו לפחות חמישה שירים נהדרים, שאחד מהם, "פום פריץ", הוא אולי הדבר הכי קרוב לרנדי ניומן שהמוסיקה הישראלית הפיקה אי פעם.

קיצ'לס. מוסיקה חמה ושופעת (תצלום: מאיה ו.ד.הובל)

(ואם כבר מדברים על זיקה ליוצרים גדולים וותיקים, האם יכול להיות שהשורה "בואי תשתי לי את השוקו, בואי תשתי לי את הדם", מתוך שיר הנושא של האלבום, היא פרודיה על שלמה ארצי? ארצי שר באלבום האחרון שלו את השורה הסקסואלית התמוהה "תן לה לשתות לך ת'שוקו בתוך דירה שכורה", ונדמה שקיצ'לס פשוט לא יכול היה להתאפק ועשה לארצי רמיקס ורבלי מענג).

ישי קיצ'לס - "מוסיקה למזמוזים". היס רקורדס

---

מחפש מחסה

אם תעשיית המוסיקה הישראלית היתה מחלקת פרסים על רעיונות, פיטר רוט היה צריך לקבל את הפרס על רעיון השנה. אלבום ההצדעה שלו לשמוליק צ'יזיק הוא יוזמה נהדרת - מחווה מתבקשת ליוצר מיוחד שבחייו, וגם אחרי מותו בגיל צעיר, הסתובב בעיקר ברחובות הצדדיים של התודעה התרבותית הישראלית.

אז הרעיון מצוין. איך הביצוע? טוב. אבל לא מצוין. וכך, באופן מוזר, "שר צ'יזיק" הוא הצלחה שמותירה אחריה תחושה קלה של החמצה.

רוט. מנגינות צנועות (תצלום: תומר אפלבאום)

זה אלבום קטן, עשרה שירים קצרים, כמו שצריך כשמדובר במחווה ליוצר שכתב בצמצום. את עשרת השירים האלה אפשר לחלק לשתי קבוצות: ארבעה שירים שרוט הלחין ושישה ביצועים שלו ללחנים מוכרים. הלחנים המקוריים של רוט יפים: מנגינות פשוטות, צנועות, כמעט שקופות, מתאימות מאוד לשירים של צ'יזיק ולבריזה המלנכולית שנושבת מהם. "איש בודד איש נודד" מצמיד את המאזין לגיבור האבוד של השיר בשיטוטיו העירוניים חסרי התוחלת, "שוב לבד" ממריא עם הופעת אורח נהדרת של רונה קינן ועם מעבר אינסטרומנטלי יפהפה, "מאוהבת" מזכיר בעיבוד כלי הנשיפה שלו את אלבום הבכורה הנפלא של גידי גוב, וב"האמת" רוט צולל בפעם היחידה אל מחוזות הייאוש באמצעות מעבר חד בין שירה שקטה ועגומה לבין גיטרות רועשות.

רוט הוא זמר בינוני, ואפילו מאותגר מבחינות מסוימות. כשהלחן מתאים לקול שלו (כפי שקורה בשירים שהוא עצמו הלחין) וכאשר העיבוד יצירתי, זה לא מפריע. אבל כשאיכויות האלה אינן קיימות, השירה שלו יכולה להיות בעייתית. כך קורה בכמה מהביצועים לשירים מוכרים של צ'יזיק, אלה שלא זכו לעיבוד יצירתי. למשל "סיפור אהבה" (ביצוע עצי למדי) ושני השירים של יזהר אשדות, "מה תאמרי" ו"לורן", שרוט לא עושה אתם שום דבר מעניין, אלא פשוט משעתק אותם.

זה חבל מפני שכפי שמוכיחים שניים-שלושה שירים אחרים באלבום, רוט יודע לתת טוויסט מרענן לשירים מוכרים. זה קורה ב"תני לי מחסה" הפותח, שמתבשל על גרוב אטי, חם ונהדר, וזה קורה גם בשיר האחרון, ביצוע מקסים ל"רוצי שמוליק", שמתרחק ככל האפשר מהמקור ועושה את זה ברגישות ובחוכמה. רוט ויתר כליל על הקצב המקפץ של השיר הקטן-הענק הזה, הפך אותו למעין שיר ערש, הוציא בנימוס מהתמונה את אריאל זילבר שמזוהה בצורה מוחלטת עם השיר, וכך, באמצעות התיווך הצנוע שלו, קירב את "רוצי שמוליק" אל האיש שכתב אותו, הלחין אותו וגם מגלם בו תפקיד משנה נפלא: שמוליק צ'יזיק. כך עושים מחווה ליוצר אהוב, חבל רק שלצד הברקות כאלה יש ב"שר צ'יזיק" גם כמה כיסים של שעמום.

פיטר רוט - "שר צ'יזיק". הד ארצי/iam

---

כמו צועני

הציפיות מ"אלקזאם", האלבום השלישי של "בום פם", לא היו בשמים. "בום פם", מהנציגות הבולטות של ז'אנר הלהקות השמחות, הוציאה ב-2007 אלבום ראשון, שאמנם לא שיחזר את אנרגיית ההופעות המעולה של הלהקה אבל היה מוצלח מאוד. בדיסק השני והפחות מוצלח, שיצא לפני שנה וחצי, הפער בין ההופעות לבין האלבום היה כבר גדול, ולאחרונה פרש מההרכב אחד משני המנהיגים שלו, הגיטריסט עוזי פיינרמן, ו"בום פם" עברה ממועדונים גדולים כדוגמת הבארבי למועדונים קטנים כמו האוזן בר. זה לא נראה סביר שהשלישייה הנותרת (הגיטריסט אורי כינרות, נגן הטובה יובל "טובי" זולוטוב והמתופף איתמר לוי) תצליח להפוך את המומנטום ולהוציא אלבום מצוין.

"בום פם". עולמות שונים (תצלום: ירון שראל)

אבל זה בדיוק מה שקרה. כמו קבוצה (זהירות: דימוי מהמונדיאל) שהרחיקו לה שחקן ובכל זאת מסתערת בחדווה על שער היריבה, "בום פם" מוציאה עכשיו את האלבום הכי טוב שלה. "אלקזאם" לא חורג מהמסלול המוכר של הלהקה. "בום פם" דוהרת עם אותם מקצבים בלקניים, מנגינות יווניות ושירי גלישה אמריקאיים, והיא עושה את זה בתנופה, בכשרון, בהומור, עם אחוזי פגיעה גבוהים מאוד ובלי הביצועים לשירים ישראליים ישנים, שלא היטיבו עם האלבום השני.

פיינרמן כבר לא חבר מן המניין, אבל הוא משתתף באלבום וקטע שלו, "חמדולילה", שנשמע כמו פסקול לסרט קומיקס מבריק, הוא אחד הסימנים הבולטים לכך שהכתיבה באלבום החדש (רובה של כינרות) מקורית ומושחזת. אחרי "חמדולילה" האלבום מתחיל להיזרק בין עולמות שונים ומשונים: קטע גלישה פסיכדלי; שיר שמתחפש ללהיט ער-אנ'-בי (אר-אנ'-בי ערבי) ומשתמש בקריצה באפקט האוטו-טיון המקסים והידוע לשמצה; קטע פאנק בלקני; ביצוע לסטנדרט סווינג ישן ומעולה ("Harlem Nocturne"); בחזרה למוסיקה הצוענית והיוונית; מעבר חד לרוקנרול של נהגי משאיות; חזרה לבלקן; וסיום עם קטע גלישה אפי. זה טוב בדיוק כמו שזה נשמע.

"בום פם" - "אלקזאם". אודיו מונטאז

תגיות: בום פם, בן שלו, ישי קיצ'לס, פיטר רוט