ישי קיצ'לס נגד אסף אבידן, אלקטרה ורוקפור

יום שישי 25 ביוני 2010 07:00 מאת: שגיא בניטה, העיר תל אביב

מזמוז טוב עדיף על חדירה, עברית עדיפה על הניסיון להיות משהו אחר, ו"איך אמרת שקוראים לך?" עדיף על כל שיר שמתנגן עכשיו בגלגלצ. מסקנות השיחה עם ישי קיצ'לס

הקיבעון בחיים ללא תוחלת מורלית מרדים לך את החושים. התנועה אינה נפילה לתוך מדרון, אתה הרי כבר שכוב עמוק בקרקעית. פעם בעשור נופל לידך שיר שמזריק לתוכך את התחושה המאגית, שהכל יכול להיות אחרת. זה קרה לי בפעם הראשונה כששמעתי את "קול של אלוהים אחר" של נושאי המגבעת, וזה יכול להיות השיר "המצפון" של רונן בן טל. ומאותו הרגע מבלי שתשים לב, זה הופך להמנון הפרטי שלך, אותו תשיר בגרון מת, תיילל בשארית המצוקה את המילים, תרגיש לאט לאט סוג של בהירות עכורה מחלחלת פנימה. זה לא האור שהעידן החדש מדבר עליו, זה ליטוף, מזמוז נעים של הירואין שמחבק אותך מאחורה בהפתעה. אלה אותן המילים שאתה היית כותב לו פרצת את מחסום הכתיבה, לו הפכת למשורר גדול, לו נהיית לדבר אחד מכל אלף החלומות שהגית בנעוריך. כזה הוא בדיוק הסינגל "איך אמרת שקוראים לך?"  של ישי קיצ'לס, שיצא בחודש שעבר מתוך האלבום "מוזיקה למזמוזים" ומהשבוע ימזמז את מדפי החנויות. זהו פסקול לחיים אבודים מראש, אשר גם אם היית מתחיל אותם שוב מההתחלה, היית מגיע לאותה הנקודה.

קיצ'לס מנגן על פסנתר וכותב שירים מגיל שמונה. הוא סולד מההגדרה מוזיקאי, ומתנגד לפירושים מוזיקליים מצד מבקרי מוזיקה. הוא מבקר קולנוע, כותב במוסף "גלריה", באתר העין השביעית ובאתרים נוספים, בעבר ערך את מדור התרבות הזה ב"העיר" וייסד את ההרכב פוריטנים צעירים, מחלוצי האינדי רוק הירושלמי.

בסוף שנות ה־90 התפתחה אחת מסצנות האינדי החשובות שידעה הארץ, וזה קרה דווקא בירושלים. יורם אליקים, אידיאליסט תרבותי ואייקון ירושלמי שהיה שותף בחנות התקליטים באלאנס, החל לתעד את ההתרחשות סביב להקות צעירות ומחתרתיות שפעלו באותן שנים בעיר. הוא החל להקליטן על גבי דיסקים צרובים בלייבל עצמאי בשם פאקט. נכנסו לשם להקות כמו סאבסוניק, פרויקט הגומייה, מורפלקסיס, ומוכרות יותר כמו הצמד יאפים עם ג'יפים (הכולל את דניאל קיצ'לס, אחיו של ישי): אוונגרד פופ אינטלקטואלי חשוב ביותר שעדיין פועל, וכמובן פוריטנים צעירים. את הסחרור האמנותי והיצרי ששלט אז ניתן לראות בסרט האקספרימנטלי והנהדר Fact by Fact""  (2009) שביים וצילם רן איזנשטט על שמו של האוסף הראשון של הלייבל שיצא ב־2000. נהרות הדם שנשפכו ברחובות ירושלים בתחילת שנות האלפיים לצד ההידרדרות הכלכלית, הביאו את יורם אליקים לסגור את הלייבל ואת החנות. "הירושלמים שונים מהתל אביבים. ירושלים זה ישראל, תל אביב בעיני זה לא ישראל", אומר קיצ'לס ומסרב לנמק, "ירושלים עברה שנים גרועות. על התקליט הראשון של פוריטנים צעירים התחלנו לעבוד ב־2003. יצאנו לטור משותף של שנה עם היאפים וסיימנו את הדיסק ב־2007. השיר 'הבת של הדיקן' היה על סף להפוך ללהיט, והיאפים היו קרובים לחצות את הקווים אל ההצלחה המסחרית, אבל כנראה ניסינו לנגוס יותר מאשר יכולנו ללעוס". באותה שנה אשתו של קיצ'לס קיבלה הצעת עבודה בהולנד. באמסטרדם הוא קנה פסנתר ומחברת וכתב:

 "יש כאן ריח של מוות של בשר שנרקב/ כולה שני סיבובים וכבר אני מסובב/ על כל כתף יש לי חבר קטן והם אומרים לי כולנו באנו לעולם לבד וכך נצא לבד" ( מתוך "איך אמרת שקוראים לך?")

איך ממקום כה שליו כמו אמסטרדם יוצא טקסט חריף ומקאברי?

" התוכן חשוב לי, וחשוב לי לעמוד מאחוריו. אני כותב על דברים שמעסיקים אותי. יש את התרגיל הזה שאומרים לך תשחרר על הנייר בלי לחשוב. ככה אני פועל. אני רק חושב על זה שכשאמות אנשים יקראו את כל הדברים שכתבתי בלי לחשוב וזה מפחיד. הדברים מורכבים, מבאסים, אתה במאבק. חייתי בתל אביב והרומנטיקה מלוכלכת, מזיעה". 

"מוזיקה למזמוזים" היא מוזיקת פופ נקייה ומלודית שעם הטקסט מעוררת אותך להביט באימג'ים הכעורים והמצחיקים בחייך. המילים מסלקות ממך את הרחמים העצמיים, והלחנים מקבלים בברכה את הווייתך הפצועה במעט יותר נוחות. תוך כמה האזנות אתה חוזר למזמז את עצמך בעונג, עד כדי כך שאתה רוצה לשכב עם עצמך, כמו כלב אתה מנסה למצוץ לעצמך, או רק להציץ על התחת היפה שלך.

לפני כשנתיים שלח קיצ'לס את הסקיצה של הסינגל "נינג'ה אמריקאי בפריז" ללייבל היס רקורדס שאהבו מיד. זה לייבל עצמאי שלא מנסה להרוויח כסף ומנוהל על ידי גיא חג'ג' (גיאחה, המוכר לכם בין השאר מהבלוג עונג שבת) ובנימין אסתרליס (מלהקת מורפלקסיס), שבעברו היה חלק פעיל בסצנה של פאקט, כך שהרקמות האלטרנטיביות ממשיכות לשכפל עצמן. "היס רקורדס זה לשמר את הנורמליות במדינה הזאת", מסביר קיצ'לס, "וישראל היא לא מדינה נורמלית כמו הולנד".

ישי קיצ'לס - מוזיקה למזמוזים:

את המילים שלו הוא מסרב לפרק או להסביר. "אלה כל מיני נקודות מבט, כמו סצנות מסרטים. אני צורך אמנות בצורה כפייתית ויוצא כל מה שספגתי. זה גם הרבה זרות אבל זה הכי אמיתי שיכולתי לכתוב. גדלתי בארצות הברית והאנגלית שלי טובה, אבל עוד לא שמעתי להקה ישראלית ששרה באנגלית - להוציא את המונוטוניקס - שאני אומר שזה מוצדק שהם שרים באנגלית. כל כך חבל שכל האנשים האלה - אסף אבידן, אלקטרה, רוקפור - יושבים פה ומדמיינים שהם לא פה. אם הם היו כותבים בעברית, התרבות היתה הרבה יותר עשירה. אני לא מאמין למילים שלהם. הייתי בפסטיבלים בהולנד, וגם להקות הולנדיות ששרות באנגלית הן מגוחכות".

אבל אם יש לאמן הרצון לחיות את החלום באנגלית, שיעוף על זה.

"כל אחד שיעשה מה שהוא רוצה אבל התרבות חשובה לי. כל הזמן מדברים על שנות ה־90 והרוקסן כי פעם היו הרבה להקות ששרו בעברית והתרבות היתה יותר עשירה. בוא תעשה עיבוד לחוויה שלך בישראל, אל תכתוב לי על פיקדילי סירקס, תכתוב על השכונה".

אם כך מהי "מוזיקה למזמוזים"?

"יש את המזמוז של הזמן, בעצם השנים עוברות בין האצבעות שלך. זה להחזיר את הכבוד למזמוז כי הוא לא פחות מרגש ומסעיר מהטוטליות של החדירה. אחרי הטוטליות של הסקס הלך הערפל, אבל המזמוז - הוא לא חייב להיות פיזי, זה להאריך את הריגוש".

יש המון יצריות וחרמנות בשירים.

"אני מקווה שכולם חרמנים וצריך להגיד את הדברים בצורה ישירה. התמצית של כל המשחק והבגדים והריקודים, אם נסכם את זה ונאיר את זה בזרקור, זה הזיון. אני חושב שיש מוות ויש את היצר, שהוא הצד השני של המטבע. היצר יכול להיות מיני ויצירתי, ואם אין יצר אז אין חיים. מבלי להסביר, השיר "איך אמרת שקוראים לך?" מתמצת את התחושה של ההתעוררות - איך אני יודע שאני חי? בזה שיעמוד לי הזין".
 
זה כזה פספוס ש"איך אמרת שקוראים לך?" לא קיבל את הכבוד הראוי לו ברדיו. זה להיט היסטרי. יש משהו פסיבי מראש בתפיסה של הלייבלים העצמאים שכסף ורייטינג כבר לא יהיו פה.

"להגיד לך שלא פינטזתי? שלא בדקתי את הרשימה של גלגלצ? השמיעו אותי מעט מאוד: ב־88FM, ברדיו הר הצופים. אני יודע מה הגודל של הקהל, אני יודע איפה אני חי. הייתי בן 18 בתחרות להקות צעירות, קוטנר שפט, וכל המחשבות היו שהלוואי שקוטנר יגלה אותנו ויוציאו לנו סינגל - זה כבר לא קיים".
אנחנו כבר לא נהיה הזמרים או המשוררים הגדולים שחלמנו להיות?

"ממש לא" .
 
טוטל טוטליטריות/ רפובליקה של וולגריות/ סקול את הסבל/ חנוט את האבל/ נגוס בעסיס/ טבול בנהר (מתוך"מאבן לאבן")

אחרי כמה בירות בבית קפה במסריק, השמש מתיכה את הבשר מהעצמות. קיצ'לס מנגב את חומציות הזיעה מהפנים ואומר: "בכל פעם שאני מגיע לחופשה בישראל אני נזכר בסצנה מ'שליחות קטלנית 2' - שרה קונור עומדת מאחורי גדר שמשקיפה לגן משחקים שליו. היא יודעת שהעולם הולך להיחרב בפצצה גרעינית בכל רגע, והיא לא יכולה למנוע את זה, והיא צורחת ומנערת בפראות את הגדר".

אז לא תחזור לארץ?

"נסעתי כדי לחזור. זה הבית עד שלא הוכח אחרת".
לעת עתה לא מתוכננות הופעות. את כל הדיסק ניתן לשמוע בחינם באתר של היס רקורדס. בעוד חודשיים קיצ'לס מסיים את כתיבת התזה בלימודי הקולנוע באמסטרדם, "מותו של האינדי וסופו של הקולנוע ההוליוודי האיכותי". אני לא יודע אם יהיה סוף טוב או אם מישהו מאיתנו יצליח למנוע את יום הדין, אבל אם תאזינו ל"מוזיקה למזמוזים" תגלו שהתהום שאליה הגענו היא בעצם חבל הארץ היפה ביותר.

תגיות: ישי קיצ'לס, שגיא בניטה