החדש של מתי כספי: נקודת המתי מתעוררת לחיים

יום שני 17 במאי 2010 03:00 מאת: בן שלו

שיריו הישנים הגדולים של מתי כספי היו מורכבים מאוד מבחינה קצבית והרמונית ועם זאת זרמו בשטף שהיה התגלמות היופי הטבעי. בכמה משירי אלבומו החדש מתגלה שוב האיכות הנדירה הזאת

בגופם של הרבה מאוד ישראלים חבוי איבר זעיר ונסתר. קוראים לו נקודת המתי. נקודת המתי אינה מוכרת למדע, אף על פי שהיא מצויה בגופם של לא מעט מדענים ישראלים. ייתכן שבעתיד היא תזוהה ותמופה, אבל גם אם לא - אין ספק שהיא קיימת. שימו ברקע את "הנה הנה", או "ימי בנימינה", או "שיר היונה", או "בלילות הקיץ החמים" (אפשר להמשיך כך לנצח) - ותרגישו כיצד נקודת המתי נכנסת לפעולה ומתחילה לשגר ויברציות חריפות למרכזי העונג במוח. זאת תחושה בעלת מאפיינים ייחודיים, ששום מוסיקה אחרת אינה מעוררת. קשה מאוד להסביר אותה במלים.

נקודת המתי עבדה שעות נוספות בשנות ה-70, ואם היא לא קרסה בשל עומס יתר זה רק מפני שכספי הצליח לגעת בה בכל פעם מזווית אחרת. כך היה גם במחצית הראשונה של שנות ה-80. במחצית השנייה של אותו עשור פחתה תדירות הגירויים שכוונו אל נקודת המתי, וב-20 השנים האחרונות היא הוסיפה והצטמצמה עד שנעשתה כמעט אפסית. כספי הוציא בשנים האלה מעט אלבומים, והם לא היו מאוד מוצלחים. נקודת המתי המשיכה להגיב לגירויים ישנים מתקופת הזוהר של כספי, אבל החומרים החדשים שלו הצליחו לדגדג אותה במקרה הטוב, וגם זה היה די נדיר.

ולכן היה כל כך משמח להכניס למערכת את "נפש תאומה", אלבומו החדש של מתי כספי, ומיד עם פתיחת השיר הראשון להתחיל להרגיש את נקודת המתי מתעוררת לחיים, ונותרת פעילה גם בשיר הבא, ובעוד שיר, ובעוד אחד. לא בכל השירים היא הגיבה, ולא תמיד בעוצמה, ובוודאי שלא בעוצמה הזכורה מימי השיא של כספי, שאינם ניתנים לשחזור. אבל רמת הפעילות של נקודת המתי היתה גבוהה בהרבה מכפי שאפשר היה לצפות. "נפש תאומה" התגלה כאלבום יפה מאוד.

השיר הראשון, "קרבת אלוהים", ממחיש בצורה הכי ברורה וחדה מה הופך את האלבום הזה למוצלח. שיריו הישנים הגדולים של כספי, עד כמה שאפשר להסביר את גדולתם, התאפיינו תמיד בכפל פנים: הם היו מורכבים מאוד מבחינה קצבית והרמונית ועם זאת הם זרמו בשטף שהיה התגלמות היופי הטבעי. ב"קרבת אלוהים" יש מן האיכות הנדירה הזאת. הקצב שלו מתוח ולא סימטרי, מזנק ונעצר חליפות, אבל המנגינה מרחפת בנינוחות ובביטחון מופלג מעל כל המתח הזה ומכסה אותו בשמיכה של יופי בלי לפתור אותו כליל.

את המלים של "קרבת אלוהים", כמו של כל השירים האחרים באלבום, כתב אהוד מנור. "אם תזכרו אותי/ לעד לא אעזוב/ וגם אחרי מותי יש דרך לאהוב/ ואני קרבת אלוהים לי טוב". יש לשער שמנור הוא הנפש התאומה שמופיעה בשם האלבום, והלחנת השירים לאחר מותו היתה בוודאי חוויה עמוקה ומרגשת במיוחד בשביל כספי. חוויית הלחנה מרגשת לא מבטיחה לחנים מצוינים, אבל אם הם כבר יוצאים מצוינים הריגשה מעניקה להם ערך מוסף, וזה מה שקרה ב"קרבת אלוהים" ובעוד כמה שירים נהדרים באלבום.

אחד מהם הוא "שיר צבעוני", שבו קורים כמה דברים מעניינים. יש בו, למשל, תפקיד יפה של חליל (שמזכיר במשהו את "I talk to the wind" של "קינג קרימזון"; מוזר לחשוב על זיקה כלשהי בין כספי לבין שיר מהפנתיאון של הרוק העולמי). ויש בו סולו נפלא של מפוחית, שזורק מיד אל כספי של תחילת שנות ה-80, ובאופן מיוחד לאלבום היפהפה שהוא הפיק לארז הלוי. משהו מהתחושה הקצבית החדה כתער של התקופה ההיא, שנעלם מהיצירה של כספי בשנים האחרונות, זוקף את ראשו באלבום החדש.

חלק מהשירים מעוררים הסתייגויות מקומיות על אף יופיים. לדואט עם יהודית רביץ, "גוף אחד", יש לחן נהדר אבל הפקה מגושמת. לחן מרנין יש גם ל"צדדים האפלים", אבל הנושא הטעון לא בדיוק תפור למידותיו של מנור, שהיה כותב אופטימי ותמים (לפעמים תמים מדי, כמו בטקסט של "מותר האדם" שמייחל לדו-קיום אידילי ותלוש). ל"גדודים של הנופלים" יש לחן מרהיב אבל קצת בומבסטי ורגשני מדי, לטעמי (טיפ לפינאליסטים של "כוכב נולד 8": מי שישיר בגמר את השיר הזה "ירגש מדינה שלמה", כמו שאומרים, באחריות).

למרות ההסתייגויות הקלות האלה, "נפש תאומה" עובד טוב מאוד עד השיר ה-11, "עוד ועוד". אחר כך, בארבעת השירים הנותרים, הדברים מתחילים להשתבש. ב"נרקוד" כספי הולך על הפקה עידן-רייכלית שממש אינה מתאימה לו. הוא אפילו מתפעל סמפלר, לא ברור למה. ב"רוח האדם" יש שילוב מוגזם של תמימות ורגשנות על מצע של לחן בינוני. "סמבה בשניים" הברזילאי הוא שיר מופלא, אבל שירי מימון, שמצטרפת לכספי, מתעקשת לשרבב המהומי אר-אנ'-בי שלא לצורך. והאלבום נסגר בעוד ביצוע מיותר ל"נרקוד".

נקודת המתי חוזרת למצב נייח ברגעים האלה, אבל אחרי שהיא היתה פעילה, או פעילה יחסית, במשך רוב שירי "נפש תאומה", מותר לה לנוח. אם אתם אוהבים את כספי, כדאי לכם להקשיב לאלבום הזה.

מתי כספי - "נפש תאומה". פונוקול

תגיות: בן שלו, יהודית רביץ, מתי כספי