סם הרדמה

יום שבת 19 באוגוסט 2006 08:00 מאת: רנן סולצ'ינר, מערכת עכבר און ליין

להרכב "קטמין" יש כישרון ויחודיות אבל בהופעת ההשקה של אלבומם החדש, הקו המונוטוני שלהם גרם לקהל לנוע בחוסר נוחות. מומלץ להאזנה ברשת 

עד הימים האחרונים לא הכרתי שום דבר שקשור ללהקת "קטמין" חוץ מהשם והעובדה שיש לאחרונה "הייפ" סביבם. השמועה אמרה שההרכב מנגן מוזיקה מקורית באנגלית שהיא יחידה במינה. כנראה שזו לא רק שמועה כי התברר שכל הכרטיסים נמכרו יום קודם לכן. "קטמין" מעלים על במה אחת ערימות של כישרון וגם כמה קבלות בין לאומיות. הסולן, אסף תג'ר, נולד בלונדון והספיק למרבה ההפתעה לעבוד עם להקות כמו 'פורטיסהד' ו- 'מולוקו'. ברזומה גם נרשם סיבוב הופעות אירופאי עם אליוט סמית, היום אגדה מנוחה.

 

המוזיקה של קטמין מאוד אינטימית, אבל מצד שני גם אלטרנטיבית ומעט ניסיונית. אפשר לשמוע את ההשפעות של הסולן מג'וי דיוויז'ן ו- Bauhausוכנראה הוא גם שמע הרבה פולק ישן ואפילו קצת לאונרד כהן. תג'ר מושפע גם ממארק א. אוורט מה-Eels ומתום ברמן מ"דאוס" ולעיתים הרגשתי כאילו אני מאזין לחלקים מ-"Worst Case Scenario" שלהם. בנוסף הם נורא הזכירו לי חומרים ששמעתי מכיוונם של הרכב ישראלי מיוחד נוסף, Mr Heavy & Ms Low.

 

מצד אחד הם משהו שלא שומעים כל יום בישראל, ערבוב של מוזיקאים כישרוניים עם רעיונות יפים שמדגימים שליטה נדירה על כליהם. שיר אחד כקטע בודד, עובר נהדר ומעביר וייב מופלא לקהל. היצירתיות וההשראה של החבר'ה הללו מעניקים סיפוק. פתאום הבנתי את משמעות העבודה שעשו בניו-יורק עם המפיק וורטון טיירז (דינוזאור ג'וניור וסוניקיות') על האלבום החדש שלהם, אבל מצד שני האלבום כולו לא מחזיק הופעה שלמה מול קהל מלא ב'תאטרון תמונע'. בהופעה חסר את הליטוש האחרון שיהפוך את החוויה ליותר מסתם האזנה לאלבום פולקי מלנכולי נעים. הגשה של חומר מקורי ועוד באנגלית כרוכה ביכולת שלך להשאיר את הקהל מופתע מחדש מכל שיר והקו האחיד של קטמין, גם אם הוא מלא ברגש, ישיר ונוגע, הוא לא מספיק. הגיוון במוזיקה שלהם לא מורגש והתזוזות המפוהקות של הקהל העבירו את התחושה שלא כל-כך נוח לו עם הצליל המונוטוני.

הסאונד ב"תמונע" מעולה להפקות מסוג זה והרגשתי שהם מפספסים את המעמד. זואי הבסיסטית הציגה בצורה יפה את היכולת שלה לקחת את הגיטרה למקומות 'ספייסיים' יותר. הבעייתיות היא שעצם היותה באסיסטית, חייב אותה לפעמים לשמור על 'ליינים' קבועים שמהווים את הבסיס של כל הגרוב שלהם, גם אם הוא לא אמור במקורו לבלוט עד כדי כך. בחלקים מסויימים היא משתמשת בגיטרה בתור קלידים לכל דבר, עם צלילים 'מסומפלים' ו'שטיחים' של סאונדים ממקום אחר. זה מצוין ומקורי, אבל לעיתים מוגזם. במיוחד כשאורי פרוסט הגיטריסט ("כרמלה גרוס ואגנר") כבר תורם את חלקו בגיטרה ה'ספייסית' שלו ו'הסליידים הפלוידיים'.

 

הם מסיימים עם שיר שכבר ניגנו, שמפאת בליעת המילים של תג'ר לא הבנתי איך קוראים לו, בטענה שיבצעו אותו טוב יותר בפעם השנייה וזה מזכיר לי הופעה של 'בלקפילד' בזמנו, שבהדרן שלהם ביצעו שוב שניים מהסינגלים שכבר נוגנו בטענה שהאלבום קצר מידי ונגמר להם  מה לנגן. מיותר נורא. הופעה קצרה, ישרה ולעניין עדיפה מאשר טחינת יתר של סינגל כזה או אחר. לא היה ברור לי איך להקה בתחילת דרכה לא מתקשרת עם הקהל קצת יותר, מעבר לפליטות משעשעות כמו "אפשר לסגור את מכונת העשן? זה יותר מידי אייטיז".

 

השאיפה האלטרנטיבית שלהם היא מבורכת, מעטות הלהקות המקומיות שמגישות חומר מיוחד שכזה עם מעט גבולות ורעיונות נדירים, אבל מקומה של מוזיקה כזו היא בחיקו של קהל בריטי או אמריקאי שייקבל את הנון-מיינסטרימיות שלהם באהדה גדולה יותר. המופע שלהם בעייתי ברובו ולהוכחה העובדה שרגע השיא היה בהופעת האורח של שרון קנטור. היא תרמה להם את הווקאליות, היפה והמפתיעה שלה, בקטע אחד קצר שהיה הטוב והמהוקצע ביותר בהופעה, והדגיש את החוסר שיש להם בקול שני גבוה יותר בשאר השירים. נראה שנכון לעכשיו, הקהל יהנה יותר מהטראקים שמוצעים להאזנה ברשת, שאותם ניתן לעכל לאט ובטוח.

 

"קטמין", תיאטרון תמונע, 17.8