איך הפך האוזןבר לחלל ההופעות הכי חם בתל אביב?
יום שישי 05 במרץ 2010 08:00 מאת: ליאת לוי, העיר תל אביב
תגיות:
אוזן בר,
לבונטין 7,
ליאת לוי
תוך שנה וחצי עקף האוזןבר את לבונטין 7 והפך לחלל ההופעות הכי רותח בעיר. איך זה קרה?
אפיל אוונגרדי עם קריצה למיינסטרים. האוזןבר
(צילום: אורן זיו)
אולי זה בגלל המסורת. ערן צור אומר ש"ביליתי, קניתי וניגנתי בחנות שלהאוזן בשינקין עוד מסוף שנות ה־80. האווירה נשארה כזו שנותנת כבוד לאמנים האלטרנטיביים ומחפשת לתרום לסצנת הרוק בעיר". רוב האמנים מדברים בכלל על הסאונד, הציוד, התאורה. "זה המקום הראשון בתל אביב שמשדר אווירה של מוזיקה על אמת ולא מרגיש כמו מתנ"ס או מרתף עבש", מפרגן רונן כוכבי, אקס מרסדס בנד שעובד בימים אלה על אלבום בכורה ומנגן באוזן מימיו הראשונים, "יש בו פסיליטיז לנגנים מהשורה הראשונה, וכשאתה מגיע להופיע אף אחד לא מצפה ממך לסחוב מגברים וציוד".
"בדרך כלל, מקומות 'מושקעים' מסריחים מכסף בטעם רע לעומת מקומות של רוקנרול שמדיפים חורניות כברירת מחדל", מאבחן ניצן חורש, סולן להקת אלקטרה שאימצה את האוזןבר כמועדון בית, "האוזןבר מוכיח שזה לא חייב להיות ככה. יש בו משהו מאוד מדויק, פרופורציות נכונות של קהל, תאורה מוצלחת, סאונד טוב. אתה יכול לנגן חזק מבלי שאנשים ידממו מהאוזניים. מה גם שיש סלון עם אהילים נאים. באיזה עוד מועדון הופעות תראי סלון?". "אני אוהב להופיע שם כי למרות שהמקום קטן הוא סופג ווליום חזק באופן שלא מכאיב. רואים שהיתה השקעה בציוד הסאונד", מוסיף צור, אמן שכבר ידע אולם או שניים בחייו.
ואולי זאת האג'נדה של האוזןבר, להתעקש שקרוב למחצית מההופעות יהיו של הרכבים המוגדרים כקבועים במקום. "אני מרגיש שהאוזןבר ליווה את היציאה שלי לקריירת סולו", אומר יהוא ירון, לשעבר חלק מפאניק אנסמבל, "להופעות הראשונות הגיעו 30 איש, ובהדרגה נוספו והצטרפו. היום אנחנו סוגרים כל הופעה על לפחות 89-80 איש".
וישנה גם האופציה שזה בכלל בגלל גיורא. גיורא הוא הברמן של המקום. "הוא דואג שאשתה מספיק כדי שלא אשים לב לפרטים", אומר חורש וצור נועל את הסוגיה: "זה הבר אהוב עלי, ידידי גיורא מוזג מנות יפות של וודקה".
הרבה אפשרויות, אבל עובדה אחת ברורה: האוזןבר הוא חלל ההופעות הכי לוהט בעיר.
פרופורציות נכונות של קהל. האוזןבר (צילום: אורן זיו)
כך הכל התחיל
כשלפני ארבע שנים עברה האוזן השלישית ממיקומה המיתולוגי ברחוב שינקין לקינג ג'ורג' פינת בן ציון, יועדה הקומה העליונה של הקומפלקס החדש לשמש בית קולנוע עצמאי שיקרין בעיקר סרטי סטודנטים. כמה פסטיבלים אזוטריים אחר כך התברר שבשורה אנטי ממסדית של ממש כנראה לא תצמח מחדרי ההקרנה האלה, ובאוזן נשארו עם חלל אטרקטיבי ולא מנוצל. בנקודה זו עלה רעיון להשמיש את המקום כאולם להופעות אקוסטיות אינטימיות. קירות נהרסו, בר נבנה, שיפורי סאונד קוסמטיים הוכנסו, וביולי 2008 פורסמה הודעה צנועה על ההשקה המחודשת. אז עוד אף אחד לא חשב על קונספט, וההופעה הראשונה היתה של הרכב לא מוכר שניגן דווקא מוזיקה קלאסית.
היום - שנה וחצי לאחר מכן - לפחות שתי הופעות מתקיימות באוזןבר מדי ערב, והוא מארח קשת רחבה של אמנים: ממוזיקאים ידועי שם כמו ערן צור ועד הרכבים אנונימיים וקשים לעיכול שמלווים על ידי גרעין קשה ומצומצם של משפחה וחברים. או כמו שמגדיר זאת אלי חיון, המנהל, כשהוא נשאל על ה־DNA של המקום: "שילוב עדין בין הופעות שוליים להופעות יותר נגישות, ורצון לתת משקל שווה לתוכן שהוא מיינסטרימי במהותו לצד תוכן באווירה יותר פרינג'ית".
בזמן הקצר שעבר מאז פתיחתו, הספיקו להתפתח בין כתליו הצרים גם כמה מיתולוגיות. למשל, ערבי "קיק אס קריוקי", שכוללים התפרעות קולקטיבית על המיקרופונים הפתוחים לכל המעוניין, וערבי קונספט כמו "לכלוך באוזן", שבהם מופיעים בזה אחר זה עשרה הרכבים ויותר. בד בבד התבססה גם מסורת "סיפורים באוזן" - ערבים שבהם מגיעים אמנים בסדר גודל של רונה קינן וקורין אלאל לשיחה אינטימית עם הקהל.
בניגוד לדשדוש המתמשך של חדרי ההקרנה האלטרנטיביים, ההייפ של המקום בתצורתו החדשה היה כמעט מיידי - עובדה מעט מפתיעה מכיוון שעל פניו לא היה בעיר מחסור דרמטי במועדוני הופעות באופן שהצריך כניסה לוואקום. מועדונים כמו הבארבי, הסאבליים ובייחוד הלבונטין 7 שמרו על גרף פעילות יפה, ונראה היה שהם מספקים במות מספיק מגוונות ליוצרים, כל מועדון בתחומו. במבט לאחור, נראה שהביקוש בכל זאת היה רב יותר מההיצע, וחיון מספר שההחלטה על שינוי הקונספט בתזמון ההוא לא היתה מקרית: "שמנו לב שיש המון הרכבים שרק מחפשים מקום שייתן להם להופיע", הוא אומר, "דיברתי בזמנו הרבה עם בעלים של מקומות כמו הלבונטין, והיו מספרים לי שרשימות ההמתנה רק הולכות ומתארכות בגלל שפיזית אין מקום לכולם".
לא במקרה מזכיר חיון את הלבונטין. אם מנסים למתוח ציר דמיוני בין מועדוני ההופעות בעיר, כשבקצהו האחד הופעות של נורית גלרון בזאפה רמת החי"ל ובקצהו הנגדי סצנת הנויז של הצימר ברחוב הגדוד העברי, הרי שהאוזןבר והלבונטין ממוקמים בסמיכות זה לזה וחולשים פחות או יותר על אותה נישה: אפיל אוונגרדי עם קריצה למיינסטרים. "היום האוזןבר מרגיש כמו המקום היותר נכון להופיע בו", אומר אמן שמופיע באופן קבוע על שתי הבמות, "הוא יותר מושקע מבחינת ציוד, סאונד, עושה רושם שיש יותר כסף מאחוריו, בעוד שנדמה כאילו הלבונטין כל הזמן רק עסוק בניסיונות הישרדות. אפשר לייחס את זה גם לעובדה שהאוזן פשוט חדש יותר, ולכן אנשים עדיין נלהבים".
חיון, מצדו, שופע מחמאות למקבילים ממתחם גן החשמל. "אני רק יכול להוריד את הכובע בפני הלבונטין 7", הוא אומר, "הם עשו מהפכה בכך שהיו הראשונים להביא אמני שוליים חשובים מחו"ל בכמות ובאינטנסיביות, וגם נתנו במה לאלטרנטיביות ישראליות ברוק, בג'אז ובמוזיקה האלקטרונית. עד היום הם עושים שם עבודה נפלאה". הוא מוסיף כי "התחרות בעיקרון היא טובה ולא אמורה לגרום נזק. מה שכן, יכול לקרות מצב שאמן הופיע במקום אחד, ולכן מקום אחר לא יסכים לתת לו במה. אני יכול להבין את זה - העיר קטנה, הקהל מצומצם ויש חשש שאם הרכב נחשף שבוע קודם, הוא לא ייצר סביבו עניין".