גוגול בורדלו: כל שיר פגע בול

יום שני 21 בדצמבר 2009 03:00 מאת: בן שלו

המוסיקה היתה נפלאה, אבל מה שהפך את ההופעה של "גוגול בורדלו" לבלתי נשכחת הוא מה שהתרחש בין השירים. בן שלו התרגש

איזו הופעה אדירה זאת היתה. אחת ההופעות המעולות שהיו כאן בשנים האחרונות. הרוגטקה שמשמשת כסמל של להקת "גוגול בורדלו" ירתה עוד ועוד אבנים מושחזות, מדויקות, קטלניות, לעברם של גנרלים, קפיטליסטים, אנשי דת וכל יתר מדכאי הרוח האנושית החופשית. באחד השירים של "גוגול בורדלו" הסולן יוג'ין הוץ אומר שאין דבר כזה יום הדין ושיהיה מצחיק לראות את כל מי שמדבר בשמו של אלוהים עומד ברגע המכריע ומגלה שכל מי שלא אוהב את איגי פופ ו"הסטוג'ס" נשלח לגיהנום. ההופעה של "גוגול בורדלו" הזכירה מבחינות רבות את ההופעה הבלתי נשכחת של "הסטוג'ס" בתל אביב לפני שנתיים וחצי. קשה לחשוב על מחמאה גדולה מזאת.

לא היה שיר אחד שלא פגע בול בהופעה הזאת, לא היה שיר אחד שלא הסב תענוג חריף מאין כמוהו למוח ולרגליים, לא היה שיר אחד שלא הבריג את הנורה הפנימית בתוך הראש (כמו ש"גוגול בורדלו" שרים בשיר האהבה שלהם לאלכוהול, שפתח את ההדרן), אבל הסימן המובהק ביותר לכך ש"גוגול בורדלו" היא להקת הופעות עילאית היה דווקא מה שהתרחש בין השירים. או ליתר דיוק, מה שלא התרחש בין השירים.

בדרך כלל כשנגמר שיר הלהקה מפסיקה לנגן, הקהל מוחא כפיים, המוסיקאים נחים כמה שניות ומתבשמים מאהבת הקהל - אתם מכירים את הטקס. ל"גוגול בורדלו" אין זמן לשטויות האלה. אין הפסקה בין השירים. אפילו לא של שנייה. כמו בהופעות פאנק הכי מחורעות השירים נורו בצרורות, לא בבודדת. לא משנה כמה גדולה וממלאת היתה האופוריה השיכורה בסופו של השיר ,"Start wearing purple" הוץ לא חיכה אפילו שבריר שנייה לפני שהתחיל לנגן את "Think locally, fuck globally". אי אפשר לתאר במלים עד כמה זה היה מלהיב.

אם כבר מדברים על הגיטרה של הוץ: זאת היתה גיטרה עם מיתרי ניילון, כזאת שמפיקה בדרך כלל צלילים רכים וענוגים, אבל הוץ הצליף במיתרים בצורה שגרמה לה להישמע יותר חדה וקשוחה מרוב הגיטרות החשמליות. על הגוף של הגיטרה היו מודבקים שלל סמלים וכתובות. ככל כיכולתי לראות, הכתובת המפורסמת שעיטרה את הגיטרה של וודי גאתרי, "המכונה הזאת הורגת פשיסטים", לא היתה אחת מהן. מן הראוי שהוץ יוסיף אותה. אם היה פשיסט אחד בהאנגר, הוא לא יצא ממנו חי.

    "גוגול בורדלו" בהאנגר. להקה רעבה ומלאת תשוקה (צילום: דניאל צ'צ'יק)

הוץ היה מדהים, אבל "גוגול בורדלו" היא לא להקה של איש אחד אלא קולקטיב. יש לה כנר ואקורדיוניסט מהמולדת הישנה (רוסיה כמובן), שעמדו משני צדדיו של הוץ ויצרו את הגרעין המזרח-אירופי של המוסיקה. מאחוריהם ישב מתופף רוצח שנשמע כאילו יש לו קילומטראז' ארוך בלהקות פאנק והארדקור. הבסיסט היה מצוין וכיכב בקטעים שבהם רוח של דאב ג'מייקני נשבה על הבמה (המרכיב הג'מייקני העיקרי בהופעה היה הסקא, שמאוד קרוב במקצב שלו למוסיקה בלקנית). הפרקשניסט (בחולצת "Never mind the bollocks, here's the Sex Pistols") התעופף על הבמה כקליע שנורה מתותח. והגיטריסט הישראלי אורן קפלן הוסיף מחץ חשמלי למחץ האקוסטי של הגיטרה של הוץ. כשקפלן הצטרף ל"גוגול בורדלו" לפני כמה שנים היה מי שלא הבין מה לאחד הגיטריסטים הטובים של הרוק הישראלי וללהקה צוענית. מה שלא ידענו אז זה ש"גוגול בורדלו" מנגנת מוסיקה צוענית אבל היא גם התגלמות הרוקנרול.

בסוף ההופעה הוץ הודה לקהל "ובמיוחד לאלה שתמכו בנו כשהיינו בישראל לפני שש שנים". הם היו כאן לפני שש שנים? איפה היינו כשזה קרה? אם היום, כשהיא מככבת בכל פסטיבל אפשרי, "גוגול בורדלו" נשמעת כמו להקה רעבה ומלאת תשוקה, איך היא נשמעה כשהיתה להקה אלמונית וצמאה להכרה? הרבה אנשים בהאנגר (שלא היה מפוצץ - איך זה ייתכן?) הוסיפו מן הסתם את ההופעה ההיא לרשימת ההופעות הכי טובות שהם החמיצו, ואת ההופעה הנוכחית לרשימת ההופעות הכי טובות שראו.

"גוגול בורדלו". האנגר 11 בתל אביב, 19.12

תגיות: בן שלו, גוגול בורדלו, יוג'ין האץ'