גרנדמאסטר פלאש על תקן הסבא של ההיפ הופ
יום רביעי 16 בדצמבר 2009 02:54 מאת: בן שלו
כשהציעו לגרנדמאסטר פלאש לראשונה להנציח את המוסיקה שלו, הוא סירב: "מי ירצה לקנות תקליט שבו שומעים אותי מסובב תקליטים אחרים?" 30 שנה חלפו מאז וכעת הוא מגיע לישראל על תקן הסבא של ההיפ הופ ומבשר עידן הסימפול
גרנדמאסטר פלאש. סיכוי שלא היינו יודעים מי הוא
אולם אודובון בהארלם ידוע כמקום שבו נרצח מלקולם אקס ב-1965, אבל חובבי היפ-הופ מושבעים מכירים אותו בשל סיבה נוספת. ב-2 בספטמבר 1976, יותר משלוש שנים לפני שבעולם שמחוץ לניו יורק התוודעו לראשונה לקיומו של ההיפ-הופ (באמצעות הלהיט הראשון של הז'אנר, "Rapper's Delight" של להקת "שוגרהיל גאנג"), התקיימה באודובון אחת ההופעות המחשמלות בתולדות הההיפ-הופ, אבן דרך בהתפתחות הז'אנר.
ההיפ-הופ בן 30 פרויקט מיוחד:
• מותו של ההיפ הופ
• החיבור בין ההיפ הופ לכסף
• בישראל עדיין לא מעריכים את ההיפ הופ
עד לאותו לילה באודובון, חלוצי ההיפ-הופ ניגנו במועדונים קטנים, בפארקים, באולמות של בתי הספר. הקהל שלהם נע בין כמה עשרות לכמה מאות. אבל אחד החלוצים האלה, די-ג'יי צעיר בשם ג'וזף סדלר שזכה לכינוי גרנדמאסטר פלאש, נעשה כל כך פופולרי בקרב צעירי הברונקס, שהאמרגן שלו החליט להמר על הופעה במקום גדול יותר. הוא בחר באודובון, אולם ענק שיכול היה להכיל 3,000 איש.
כשגרנדמאסטר פלאש שמע על ההופעה המתקרבת הוא ביקש מהאמרגן שלו שיבטל אותה. "לא האמנתי שכל כך הרבה אנשים יכולים לגלות עניין במוסיקה שלנו", הוא מספר בראיון טלפוני לקראת בואו להופעה אחת בתל אביב, שתתקיים ביום חמישי במועדון האומן 17 בתל אביב. אבל בערב של ההופעה האודובון היה מלא עד אפס מקום, "ולא רק באנשים מניו יורק", מספר פלאש. "אני זוכר שראיתי בחוץ מכוניות עם לוחיות רישוי של דלוור, ניו ג'רסי, צפון קרוליינה, דרום קרוליינה".
האם-סי (Master of Ceremony, כך נקרא האיש שהיה אחראי לחלק הוורבלי של תרבות ההיפ-הופ, לפני שהמושג ראפר בא לעולם) הציג את פלאש כ"די-ג'יי הכי גדול בעולם", ומה שפלאש עשה עם התקליטים שלו באותו ערב הצדיק ככל הנראה את התואר המפוצץ. הראפרים שלצדו, להקת "Furious Five", הוסיפו לכוח הפטיפון שלו את כוח המיקרופון שלהם. הרצפה של האודובון רעדה. בגיל 18 פלאש היה לגיבור הראשון של ההיפ-הופ.
לפני כחודש ציינו 30 שנה לפריצתו של ההיפ-הופ עם "Rapper's Delight". פלאש אומר שכיום הוא כבר לא צריך להסביר שההיפ-הופ נולד הרבה לפני הלהיט של "שוגרהיל גאנג". "אנשים מכירים את הסיפור האמיתי", הוא אומר. ובכל זאת, מפתיע לשמוע שהכרונולוגיה של פלאש שונה במקצת מההיסטוריה המקובלת של ההיפ-הופ. לפי ההיסטוריה הזאת, ההיפ-הופ נולד בברונקס בסביבות 1974. "זה לא נכון", אומר פלאש. "אני הייתי אומר: 1969-1970. כבר אז קול הרק התחיל לעשות את הדבר שלו".
פירקתי והרכבתי
די-ג'יי קול הרק (Kool Herc) נחשב לאיש שהמציא את ההיפ-הופ. הרק הבחין שהרקדנים הכי טובים במועדונים שבהם ניגן מחכים לקטעים הכי קצביים של השירים (Breaks, בעגת התקליטנים) ורק אז מראים את כל מה שהם יודעים על הרחבה. אז הוא החליט לבודד את הברייקים, לנגן אותם ברצף ולהשמיט את יתר חלקי השיר. הרעיון המהפכני החל לצבור תאוצה, היתה רק בעיה אחת: הרק לא היה די-ג'יי מספיק טוב. המעברים שלו בין הברייקים היו מגושמים ולא מדויקים. הרקדנים נאלצו להפסיק לרקוד בין ברייק לברייק.
כאן פלאש נכנס לתמונה. פלאש, שהחל לתקלט ב-1973 כשהיה בן 15, היה הראשון שיישם את הרעיון המהפכני של הרק בצורה מדויקת ואלגנטית, הראשון שיצר המשכיות בין ברייק לברייק. "זאת היתה התרומה הגדולה שלי: להכניס את הברייק ברגע הנכון, במהירות הנכונה", הוא אומר. הוא עבד קשה כדי לסגל את היכולת הזאת. לא היה ממי ללמוד, אז הוא פיתח את שיטות העבודה בעצמו, מסתמך בין היתר על החיבה שלו להרכבה ופירוק של מכשירים חשמליים וגם על הביישנות שלו. "הייתי ביישן מכדי שתהיה לי חברה, אז ביליתי את רוב הזמן בחדר שלי", הוא אומר. "לא שיחקתי כדורסל, לא הסתובבתי עם בנות. נשארתי בחדר, פירקתי והרכבתי מכשירים, ניסיתי להבין איך הם עובדים".
האם הביישנות שלו הפריעה לו בהמשך הדרך? הרי ישנם סיפורים על קרבות תקליטנים בברונקס, שהצריכו בוודאי מידה של ביטחון עצמי, ואולי אפילו יהירות. "הדבר היחיד שהביישנות שלי מנעה ממני לעשות זה להתעסק עם בחורות. אבל אני כבר לא ביישן. ממש לא ביישן", אומר פלאש.
פלאש טוען שלקראת סוף שנות ה-70 הציעו לו ול"Furious Five" להקליט את המוסיקה שלהם, אבל הוא סירב. "הייתי הראשון שהציעו לו להקליט", הוא אמר למחברי הספר "אתמול בלילה די-ג'יי הציל את חיי". "התגובה שלי היתה: 'מי ירצה לקנות תקליט שבו שומעים אותי מסובב תקליטים אחרים, ומישהו מדבר מעליהם?'"
שיבינו מי אני
וכך, בנובמבר 1979 פלאש פתח רדיו ונדהם לשמוע תקליט שבו שמעו די-ג'יי מסובב תקליטים אחרים, ומישהו מדבר מעליהם. זה היה כמובן "Rapper's Delight". "זה היה כל כך מוזר", נזכר פלאש. "ההיפ-הופ היה סצינה קטנה, והכרתי את כל המתחרים שלי. אבל על 'שוגרהיל גאנג' לא שמעתי. אף אחד לא שמע עליהם. מי האנשים האלה? ולמה אותם שומעים ברדיו ולא אותי?" בראיון
לספר "Rap Attack" הוא הוסיף: "כל ערב הייתי שומע את התקליט המזוין הזה. אפילו בתחנות רוק השמיעו אותו. בחלומות שלי הייתי שומע אותו".
"בזמן אמת מאוד כעסתי", אומר פלאש. "אנשים אחרים היו צריכים להיות שם, לא 'שוגרהיל' (שהיתה למעשה להקה שהוקמה אד-הוק על ידי מפיקה ממולחת - לכן איש ממייסדי ההיפ-הופ לא הכיר אותה; ב"ש). אבל בסופו של דבר ל-'Rapper's Delight' היתה תרומה עצומה. הוא פתח המון דלתות. וזה גם היה שיר מצוין".
פלאש ו"Furious Five" מיהרו לחתום בחברה שהפיקה את "Rapper's Delight", וב-1982 שיחררו את "The Message". השיר הזה נחשב לשיר הראפ הראשון שנשא מסר חברתי (אם כי הרעיון היה ככל הידוע של אותה מפיקה ממולחת). חשוב מכך: ליין הקלידים המופלא שלו והאופן שבו הראפר מלי מל סינן את המלים "Don't push me cause I'm close to the edge, I'm trying not to lose my head" הפכו את "The Message" לאחד השירים הגדולים בתולדות ההיפ-הופ.
האמת היא שגרנדמאסטר פלאש כלל לא היה שותף ל"The Message". אבל הוא היה ההוגה והמבצע הבלעדי (ללא הלהקה) של קטע אחר שנהפך לקלאסיקת היפ-הופ. הקטע הזה נקרא "הרפתקאות גרנדמאסטר פלאש על גלגלי הפלדה", וזה הקטע הראשון בתולדות הפופ שמורכב אך ורק מקטעים שלקוחים מתקליטים אחרים. בעזרת שלושה פטיפונים ושני מיקסרים, פלאש גזר והדביק שירים של "קווין", "בלונדי", "שוגרהיל גאנג" ו"שיק" ויצר קולאז' מדהים ופורץ דרך, שסלל את הדרך לאינספור תקליטנים והוליד ז'אנרים מוסיקליים חדשים.
"הרפתקאות גרנדמאסטר פלאש על גלגלי הפלדה" בישר למעשה את עידן הסימפול, השימוש בקטעים מוסיקליים קיימים, ובכך היה אכן "רגע מהפכני בהיסטוריה של המוסיקה", כפי שנכתב עליו בספר "אתמול בלילה די-ג'יי הציל את חיי". בזמן אמת פלאש כמובן לא היה מודע למשמעות של מה שהוא עשה. "רציתי שאנשים יבינו מי אני כאינדיבידואל", הוא מספר. "סיפרתי לחברת התקליטים שלי על הרעיון, שאלתי אם אוכל להקליט את זה. הם חשבו על זה שנתיים ובסוף אישרו, וכשהטראק יצא הוא העניק לי זהות. ולא רק לי. הוא העניק לאמנות של הדי-ג'יי זהות. זה היה נהדר".
רוח הצוות נעלמה
כשפלאש נשאל מדוע ה"Furious Five" התפרקו זמן קצר אחרי ההצלחה הגדולה של "The Message", הוא אומר: "חוזה גרוע. מאוד גרוע. אני לא רוצה להיכנס לפרטים, אני לא אוהב לדבר על זה. חוזה גרוע. תודה".
"אם לא ראית את ה'Furious Five' בהופעה, אתה לא יודע מה זה היפ-הופ", אמר לפני כמה חודשים ג'זי ג'יי, גם הוא אחד ממייסדי ההיפ-הופ בברונקס, בראיון ל"הארץ". "תחשוב על הראפ והתנועה הבימתית של 'ראן-די-אם-סי' (צמד שהיה אחד מהרכבי הראפ החשובים של אמצע-סוף שנות ה-80, ב"ש) ועכשיו תדמיין חמישה אנשים, ולא שניים, עושים את אותו דבר. זה היה מדהים. זאת היתה להקה, צוות, דבר שנעלם מההיפ-הופ ברגע שהוא נעשה מסחרי. אני מאשים את חברות התקליטים הגדולות. הם ראו להקה של חמישה אנשים, זיהו את הכוכב, טיפחו רק אותו וזרקו את הארבעה הנותרים. וכשרוח הצוות נעלמה, המהות האמיתית של ההיפ-הופ אבדה".
גרנדמאסטר פלאש המשיך להיות דמות מרכזית בהיפ-הופ עד סוף שנות ה-80. בשני העשורים האחרונים הוא נהנה מתהילת דור המייסדים, מתקלט בכל העולם וממעט להוציא אלבומים. במשך שש שנים הוא היה המנהל המוסיקלי בתוכנית האירוח של הקומיקאי כריס רוק, ובתחילת 2009 הוציא אלבום אחרי הפסקה ארוכה (האלבום זכה לביקורות קטלניות).
האם הוא מרוצה מהמצב הנוכחי של המוסיקה שהוא אחד ממייסדיה? רוב עמיתיו לדור החלוצים מבכים את התמסחרותו והסתאבותו של ההיפ-הופ. אולי אלה הנסיבות שבהן נערך הראיון (פלאש דיבר מהדרך לשדה התעופה), אבל המאסטר הגדול של הפטיפונים, "המדען של המיקס" כפי שהוא קרא לעצמו, דווקא מרוצה: "אם ההיפ-הופ לא היה נעשה כל כך גדול, לא הייתי מדבר אתך, לא הייתי בא להופיע אצלכם, לא הייתם יודעים בכלל מי אני. אני לא רואה שום סיבה להתלונן".
ההיפ הופ בן 30 פרויקט מיוחד:
• מותו של ההיפ הופ
• החיבור בין ההיפ הופ לכסף
• בישראל עדיין לא מעריכים את ההיפ הופ
תגיות:
בן שלו,
גרנדמאסטר פלאש,
היפ הופ