מאדהאני: פחות גראנג', יותר פאנק

יום שלישי 27 באוקטובר 2009 12:04 מאת: ארז שוייצר

ההופעה של מאדהאני בישראל הייתה פחות גראנג' ויותר פאנק, כשהלהקה העדיפה להצדיע לשורשיה במקום לשקוע בנוסטלגיה מימי סיאטל הזוהרים

חינוך מוסיקלי מתחיל ברחם, כך לפחות מלמדים המשווקים הנמרצים של מוצרי בייבי מוצרט למיניהם. אולי לכן, לפחות שלוש נשים בהריון מתקדם נצפו ביום שני בהופעתה של "מאדהאני" בתל אביב, מחייכות באושר, ובכל זאת, מגינות באופן אינסטנקטיווי על כרסיהן התפוחות בידיים רכות. קשה לדעת מה יאמרו על כך רופאים ומחנכים - ההפגזה המטאלית המתמשכת שאליה נחשפו העוברים בוודאי הפרה את הנירוונה הרחמית, אבל הכינה אותם היטב ל"נירוונה" שבחוץ – אבל אין ספק כי היה בכך משהו סמלי: במובנים רבים, "מאדהאני", מהאבות המייסדים של הגראנג' הסיאטלי, היתה תמיד להקה שמהותה בהעברת הלפיד מדור לדור.

בהארדקור האמריקאי פרגון הוא ערך חשוב. על כן, כמו התבקשה השאלה, למי יקדישו מרק ארם, סטיב טרנר וחבריהם מחווה ישירה בהופעתם ההיסטורית בתל אביב, לאיגי פופ ול"סטוג'ס", למשל, שמהם ינקו את מרב השראתם, או דווקא לממשיכי דרכם בתנועה, אולי אפילו לקורט קוביין, שהפך את הגראנג' מגרילת שוליים עירונית למטבע לשון עולמי. התשובה, שבאה בסופו של ההדרן הראשון, היתה נדושה פחות, ובמובנים רבים, אלגנטית הרבה יותר. "פיסה של קלאסיקה אמריקאית", הכריז הסולן מארק ארם, "שיר בלוז של אמן שחור גדול ושמו... 'בלאק פלאג'". "מאדהאני" העדיפה אפוא לכבד את מי שראה בשוליים אופציה קיומית ולא תחנת מעבר, את הפאנק הרדיקלי שהזין אותה בזמן אמת.

מבחינה אידיאולוגית, "מאדהאני" אף פעם לא היתה רדיקלית. מבחינה מוסיקלית, לעומת זאת, היא אף פעם לא התנתקה משורשיה אלה. וכפי שהוכיחה בהופעה אתמול, בתום יותר משני עשורים על הבמה היא גם לא איבדה דבר מיכולתה להצמיח מהם עץ מלבלב של עוצמה גולמית. טרנר עדיין מפיק מגיטרת החצי-נפח שלו ריפים מעורפלים של רוקנרול לוהט ופידבקים מרגשים ברגעים הנכונים. דן פיטרס וגאי מדיסון עדיין מקימים יחד חטיבת בס-תופים חייתית ממש, גם אם שניהם נראים כמי שמחייכים לעצמם בשקט במין סלחנות על היאחזותם במשובות הנעורים.

אשר לארם, הוא אף פעם לא היה זמר גדול או כריזמטי במיוחד, וכל עוד שמר על עמדת הסולן נטול הגיטרה, הוא באמת נראה כמי שנטוע מעט בעבר, בעיניים חלולות מעט ותנועות גוף שלא החמיאו לא יתר על המידה. אבל כשלקח לידיו את הגיטרה, הוא היה למנהיג ראוי לחבריו וחולשתו היחסית היתה כלא היתה. הוא הוביל אז את "מאדהאני" לרצף הימנוני רוק מטופשים ונפלאים, בביצועים שדבר מהחיוניות שלהם לא נגרע לאורך השניים, ואולי להיפך. "Touch Me I'm Sick", "Suck You Dry", "You Got It", "Blinding  Sun" ו"Here Comes Sickness" לא רק שעשו את העבודה המצופה מהם, הם גם קיבלו איזה תוספת אנרגיה ופיתול רצחני: פחות גראנג' ובלוז, הרבה יותר פאנק. הקירות רעדו והגג איים להתנתק ממקומו, וכשטרנר הוסיף על הדיסטורשן שלו פלנג'ר ואפקטים אחרים, שטף את "בארבי" נהר של רעש פסיכדלי סמיך ומענג. מהירות ורעש, רעש ומהירות, כמו שצריך. כיף.  

האם יש להסיק מכך שזאת היתה הופעה גדולה, בלתי נשכחת? לאו דווקא. ארם וחבריו הצליחו לשמר או לשחזר את הצליל והאנרגיה של ימי סיאטל באופן משכנע מאוד, מעורר השתאות אפילו, ובכל זאת, משהו היה חסר. אולי איזו תחושה של מרד תקף, בידוד מתריס או סתם תשוקה ראשונית. ואולי נוסטלגיה, שעושה עבודה מצוינת בכל האמור לפופ ומצליחה לעטוף את העבר הסכריני ביותר בהילה של אושר מדומה, מנוגדת באופן בסיסי לרוח האנטי-סנטימנטלית של הפאנק על שלל נגזרותיו, אפילו לא בגרסת הפלאנל שלו, אפילו לא בגרסת הסאב-פופ המסרב להתבגר של "מאדהאני".

"Mudhoney" בפסטיבל תל אביב למוסיקה. בארבי, תל אביב. 26.10