גם מעט אריק ברמן זה הרבה

יום ראשון 22 בפברואר 2009 07:29 מאת: בן שלו

שיר טוב של אריק ברמן הוא שיר שבו יש כמה שפחות מאריק ברמן. כי גם מעט אריק ברמן זה הרבה, והרבה אריק ברמן זה בלתי נסבל

החדשות הטובות הן שהתגלה המתכון הסודי להכנת שיר מוצלח של אריק ברמן. זה קורה פעמיים באלבום החדש של הזמר, ושני השירים האלה - "אוריה חוזר הביתה (הבחורה עם התלתלים)" ו"כמובן שאם את נופלת" - מאפשרים לנסח שלושה כללים: מבחינה עלילתית, שיר טוב של אריק ברמן הוא שיר שבו אריק ברמן נוכח אמנם בצורה בולטת (אין אפשרות אחרת, כידוע) אך לא בתפקיד הראשי; התפקיד הראשי הוא של הבחורה. מבחינה טקסטואלית, שיר טוב של אריק ברמן הוא שיר שבו אריק ברמן לא מנסה להוכיח שהוא כותב מושחז ו/או נועז. מבחינה מוסיקלית, שיר טוב של אריק ברמן הוא שיר שבו אריק ברמן לא מנסה לכתוב מנגינה מקורית אלא מסתמך באופן טוטאלי על קונוונציות של קאנטרי ובלוז.

לא בתפקיד הראשי, לא מנסה להוכיח שהוא כותב מושחז, לא מנסה לכתוב מנגינה מקורית - במלים אחרות, שיר טוב של אריק ברמן הוא שיר שבו יש כמה שפחות מאריק ברמן. כי גם מעט אריק ברמן זה הרבה, והרבה אריק ברמן זה בלתי נסבל.

מתי ברמן מקטין את נוכחותו לרמה רצויה? זה קורה בשירים שהם מעין קטעי סטנד-אפ מוסיקליים - "אל תשאלו מה עברתי עם הבחורה הזאת" על רקע קליל וקצבי של גיטרה אקוסטית, כינור ומפוחית. ברמן מצטיין בתת-ז'אנר הזה מפני שהוא כותב אינטליגנטי, שנון ומצחיק ובעיקר כי הוא יודע ונהנה לצחוק על עצמו (ובמקרה של "הבחורה עם התלתלים", גם על עצמו וגם על אפרת גוש, שזה בכלל תענוג). וכשכל האנרגיות היצירתיות שלו מנותבות למטרה אחת ויחידה, כתיבת סיפורון שיהיה כמה שיותר קולח ומשעשע, ולא מבוזבזות על מטרות "נעלות" יותר כמו לחן מקורי או טקסט רציני (או על מטרות ירודות כמו לדחוף לטקסט בכוח מלים כמו "אנאלי" ו"למצוץ") - אז ורק אז כיף להקשיב לברמן. באמת כיף.

ברמן. אם רק ייפטר ממחלות ילדות, יוכל לממש את כישרונו במקום לבזבז אותו

כאמור, שלושת תנאי השיר הטוב של ברמן מתמלאים רק בשני מקרים באלבום החדש שלו, אולי שלושה (אם מוסיפים, מעט בדוחק, את "ילד מדהים"). יתר השירים (ויש באלבום 14) נופלים על סעיף האגו, או על סעיף היומרה הטקסטואלית, או על סעיף הבינוניות המוסיקלית, או על כל הסעיפים גם יחד.

מצערת במיוחד היא היומרה הטקסטואלית. היא קוברת תחתיה שירים שיכלו להיות מצוינים, כמו "כרוניקה של שקיעה סגולה מאוד". שורת המפתח שמובילה את השיר הזה היא "שש אפס למדינה". זה כפל משמעות מבריק: ברמן גם מפרק את המספר העגול והחגיגי וגם יוצר עימות חזיתי בין המדינה ובין גיבורת השיר, עימות שבו המדינה מכריעה את הגיבורה פעם אחר פעם. זאת נקודת מוצא נפלאה לשיר פוליטי, אבל ברמן מטביע את השיר בתלי תלים של משחקי לשון כפייתיים. הוא צריך לדעת שלוליינות ורבלית היא דבר נפלא כשהיא גאונית ודבר מאוס כשהיא פחות מגאונית. סליחה על הדוגמה השחוקה, אבל או שאתה כותב שורה ברמה של "הרעד המתפנק של חיות הבר הקטנות המתרמזות מחולצתה" (ואתה לא, כי מאיר אריאל יש רק אחד), או שאתה מכיר בכך שאתה לא וירטואוז לשוני ואתה אומר את הדברים ישר ופשוט.

לא שדיבור ישיר ופשוט מבטיח הצלחה. לצד שירי הסטנד-אפ הפשוטים והמקסימים, יש כמה שירים שבהם ברמן מנסה לדבר מהלב, והתוצאה גרועה ואף נלעגת. זה קורה בעיקר בבלדות פסנתר בכייניות כמו "שמות" ו"מגיע לך שיר". כל כך הרבה רחמים עצמיים לא נשמעו כאן מאז שאיה כורם קוננה על הצד האפל של ההצלחה ("הם לא מכירים אותך, לא באמת, ורובם לא יבין לעולם איך בסוף הופעה מכבים את האור, את נשארת לבד, כמו כולם"). על מה ברמן מיילל? כמובן, על הצד האפל של ההצלחה: "ואיך זה לא מזיז לך שהנה אתה איש השעה, שהם צפופים בהופעה". בבית הספר רימון מתבקשים לפתוח קורס שיכין את הסטודנטים נפשית לקראת הפיכתם העתידית לסופרסטארים, שאם לא כן נמשיך לשמוע טקסטים מביכים כאלה.

צפו בקליפ "המתוקות האחרונות" מתוך אלבום הבכורה של אריק ברמן:

   

אלבום הבכורה של ברמן עורר את הרושם שאם הוא רק ייפטר מכל מיני מחלות ילדות, הוא יוכל לממש את הכישרון שלו במקום לבזבז אותו. אלבומו השני של ברמן מעורר את הרושם שאם הוא רק ייפטר מכל מיני מחלות ילדות, הוא יוכל לממש את הכישרון שלו במקום לבזבז אותו. אם ברמן לא רוצה שגם האלבום השלישי שלו יעורר תגובה זהה, כדאי לו לנסות ללכת בכיוון שמתווה הקטע שחותם את השיר האחרון באלבום הנוכחי. אחרי סיפור מייגע על שפיכה מוקדמת בשירותים, ברמן מפסיק עם הבולשיט וחוזר שוב ושוב על המשפט "אימ-פו-טנ-ציה של מלים". לא רק ששבריר המלודיה של המשפט הזה מוצלח ומזוקק יותר מכל המלודיות האחרות באלבום, הוא גם גולש לתוך קטע אינסטרומנטלי עשיר ויפה. מה שאומר שעם יותר פוטנציה במוסיקה ופחות אימפוטנציה במלים, אריק ברמן עוד עשוי להפתיע את אלה שמאסו, ובצדק, בתעלוליו.

"II" - אריק ברמן. אן-אם-סי