הצד המואר של פינק נויז

יום רביעי 19 בנובמבר 2008 00:32 מאת: ירון פריד | תצלום: דודו בכר

איתמר ציגלר יוצר, מנגן ושר, לבד וגם במסגרת הלהקה שלו ושל אחיו. כעת הם עובדים עם המפיק המוזיקלי דייב סיטאק

איתמר ציגלר (32), פצצת כריזמה מתולתלת, חי בברוקלין עם אהובתו נסה, ציירת מעיירת חוף באירלנד, מופיע בכל העולם עם המוסיקה שלו ושל הלהקות שבהן הוא מנגן, ומוציא תקליטים אישיים רבי יופי.

הכל התחיל ברמת גן, שם גדל ציגלר "לא מבחירה". הוא שיחק כדורסל וחשב שזה מה שיעשה כשיהיה גדול. הוריו הם העורכת הספרותית עליזה ציגלר ("אני והחבר'ה היינו מפלחים לה את פנקס הטלפונים, מצלצלים בשביל הצחוקים לאנשים כמו חנוך לוין ומנתקים"), וראובן, קבלן לעבודות ימיות שבנה מרינות ונמלים בארץ. "זה לא היה בית מוסיקלי", מספר ציגלר הצעיר, "לאמא היו כל מיני תקליטי גבעטרונים שהצחיקו אותנו, ואבא שמע טום וייטס, שגם הקול שלו קרע אותנו מצחוק".

יום אחד הודיע יובל, אחיו הגדול, שהוא רוצה להיות גיטריסט. איתמר הלך בעקבותיו לשיעורי גיטרה, בשביל החוויה, עד שלבסוף נכנע סופית ומסר את נשמתו לבס. "אני בסיסט", הוא אומר, "לפני הכל ואחרי הכל, ובלי שום קשר לדברים אחרים שעשיתי ואעשה. ככה אני מגדיר את עצמי. בסיסט". בתיכון היתה לו וליובל להקה ששמה "כבשה קטלנית". "יצרנו כל הזמן חומרים מקוריים, הופענו בכל מקום שיכולנו. אחר כך נולדה ‘סיידאפקט'".

את סיפורה של להקת ההיפ-הופ האלטרנטיווית, שכנראה הקדימה את זמנה, לפחות לפי שעון ישראל, ואת סיפור ניסיון הפריצה שלה בניו יורק, שנראה מבטיח מאוד בתחילתו (חודשיים אחרי שבאו לעיר כבר חיממו בהופעה את "ראן די-אם-סי") עד להתפרקות הדרמטית, תיעד יוני, האח הקטן, הקולנוען, בסרט מרגש משנת 2003 ששמו אומר הכל: "בשבילי הם יותר טובים מהביטלס".

איתמר ויובל חונים בניו יורק כבר יותר מעשור. "כל מה שמספרים על העיר נכון", הוא אומר, "היא קשה מאוד, היא שורפת ומכלה, אחד מתוך 10,000 אמנים עושה את זה באמת, אבל אנחנו החלטנו לשרוד בכוח". מסע ההישרדות שלו בעיצומו, ובין תחנותיו הבולטות: התפרנסות מכתיבת קטעים אינסטרומנטליים לאם-טי-וי ("תמלוגים הם הפנסיה של המוסיקאי"), כתיבת מוסיקה לסרט תיעודי של בי-בי-סי, "בלקן ביט בוקס" (להקה שמשלבת "דאנס הול ים תיכוני, מוסיקה צוענית-בלקנית ומרוקאית-יוונית" וחורשת פסטיבלים בינלאומיים), ובשנים האחרונות במרכז פעילותו, "פינק נויז" - הרכב הכולל את האחים ציגלר, בבס וגיטרות, הסולנית שרון סולמי והמתופף יובל ליאון. הם כותבים ביחד "אינדי רוק, ארט רוק, רוק מעניין", מופיעים ומוכרים תקליטים באינטרנט ובהופעות.

איתמר ציגלר: "אם פירושה של הצלחה הוא האפשרות ליצור בלי דאגות, יכול להיות שזה בדרך"

דייב סיטאק, גיטריסט הלהקה החמה "TV on the Radio" ומפיק מוסיקלי מבוקש שרשימת לקוחותיו הנוצצת כוללת בין היתר את סקרלט ג'והנסון, "כמיקל ברדרס", "יה-יה-יס" ודיוויד בואי בכבודו ובעצמו - הציץ ונדלק ו"מאיים" עכשיו להעלות את "פינק נויז" על המסלול המהיר להצלחה. ההתאהבות בין הצדדים, לדברי ציגלר, לא איחרה לבוא. "תפסנו אתו ראש מהרגע הראשון. גילינו בן אדם חם, כריזמטי, מצחיק ופרובוקטיווי, שאפשר ללמוד ממנו המון. שנים בניו יורק הנמיכו לנו ציפיות, אנחנו לא בטירוף, אבל יש התרגשות חיובית. דייב כבר הקליט אתנו את כל התקליט ואנחנו בשלבי סיום של המיקסים. האלבום השלישי שלנו יהיה הראשון מהרבה בחינות, ואם פירושה של הצלחה הוא האפשרות ליצור בלי דאגות, יכול להיות שזה בדרך".

בתוך כל זה, ובתוך הבועה הרותחת של סצינת המוסיקה בשכונת ויליאמסבורג, מצא ציגלר, הבסיסט הנצחי, את האומץ להשמיע את קולו ולשיר סולו. הוא עדיין נדהם מהחיבוק החם שבו התקבלו שני אלבומיו האישיים והעצמאיים, ובעיקר השני - "The Birds, The Sky, The Trees... All That Shit", המופץ בישראל על ידי התו השמיני, ובו ציגלר שר ומנגן בכל הכלים.

פרשת שוליים שהסתבכה הגיעה לפתרונה בימים אלה, יש לקוות. ציגלר השתמש בדגימת קול של הסופרת ארונדהטי רוי ("אלוהי הדברים הקטנים"), מתוך נאום שנשאה למען זכויות אדם. איתמר ביקש אישור מהסופרת לשימוש בקולה ובמלותיה. סוכניה השיבו בשלילה, 1,000 עותקים מהתקליט נגנזו ולחנויות יצאה גרסה חלופית. האישור המיוחל הגיע זה עתה, במייל, ואם המחלקה המשפטית של החברה תאשר את קבילותו, ישוחררו העותקים הגנוזים לאוויר העולם.

עם או בלי רוי, גל אוחובסקי קבע ב"טיים אאוט תל אביב" שמדובר ב"אלבום מצוין שחייב להגיע ליותר אוזניים". רביב גולן ב"ידיעות אחרונות" כתב ש"הכאב של ציגלר הוא הרווח של כולנו", ודבריו מקבלים פתאום משמעות מצמררת. שיר שורט לב שייכלל באלבומו הבא של ציגלר הוא "אבא", שאותו הקדיש לאביו לפני כשנתיים; שיר אהבה מפוכח ועדין לאב שלא הרבה במלים, שלא לימד את בנו יותר מדי על החיים, ובכל זאת נתן לו הכל. ראובן ציגלר נהרג בתחילת אוגוסט השנה בתאונת מטוס בחיפה, ימים אחדים לפני יום הולדתו ה-61.

"זה בלתי ניתן לעיכול וכנראה בלתי ניתן לאיחוי", אומר איתמר. "העולם מתהפך ואז כאילו חוזר למסלולו, אבל אתה נשאר הפוך. אני מרגיש שכבר כתבתי מתוך הכאב הזה, שהיה קיים בי תמיד, מה לעשות, וכך אמשיך. אבא שלי עבד קשה וחי טוב, כמו מי שיודע שאין מחר. הוא היה מופנם וכאילו קשוח, אבל כל מה שאנחנו יודעים על אהבה זה ממנו".

באזכרה לאביו שר איתמר את השיר ליד המצבה הטרייה. "איזה קהל מת", הצליח לסנן בדיחה בסוף, כשלא נותרה שום עין יבשה מסביב. "ישבתי שם עם הגיטרה ובמשך 15 שניות ארוכות רעדתי כולי", הוא משחזר, "התלבטתי אם אני מסוגל או לא מסוגל לעשות את זה. בסוף פתחתי את הפה ולהפתעתי יצא קול".