למי אכפת מהחליפה

יום שישי 24 באוגוסט 2007 09:30 מאת: גוני ריסקין, עכבר העיר אונליין

ברט אנדרסון הוא כבר לא הסולן לבוש השחורים של סווייד - אבל הוא עדיין פרפורמר ענק שיצר כמה מהשירים הטובים ביקום

ברט אנדרסון לא בהכרח זקוק לאלבום סולו על מנת לצאת לקריירה עצמאית. הבעיה, אם אפשר לכנותה כך, שהוא נשמע בדיוק כמו "סולן להקת סוויד", לפחות בכמה וכמה מהשירים מהאלבום החדש שלו הנושא באופן לא מפתיע את שמו. מבחינתי, אגב, זה מצוין.

שירים כמו Scorpio Rising ו-Love is dead מספקים לנו כמה רגעי חסד מ"סוויד" של פעם. יש בהם צליל מוכר, קלידים מסונתזים, טקסטים מלנכוליים בחלקם וזו גם אותה הווקאליות המרשימה של אנדרסון שהותירה אותי להתמוגג מאושר.

צילומים: גוני ריסקין

אבל שלשום, באיחור של כ-39 דקות של חום, תאורה גרועה וצפיפות יתר באזור קדמת הבמה, הגיח ברט כשהוא חנוט בחליפה אפורה וחולצה לבנה מכופתרת, בהחלט לא המראה שהיינו רגילים אליו בשנותיה הגדולות של סוויד, בהן רוב חברי הלהקה לבשו שחור. למרות שהז'קט גלש בהמשך והחולצה הלבנה הפכה עם הזמן לשקופה וצמודה מהזיעה, משהו ב"עטיפה החיצונית" הזו גרם לי להבין סופית שלהתבגרות המאפיינת את אלבומו, בהחלט יש יד, אם לא כפתור, במעבר לחליפה. בכל זאת, האיש כבר בן ארבעים וזה גם מה שגרם לי לחשוש מלכתחילה מהופעה שכמה מידידי הדירו עצמם ממנה בתירוץ של "הוא כבר זקן מדי". אבל  לא יכולתי להחמיץ את האירוע הזה, כבר לא היה אכפת לי להתאכזב - העיקר לראות שוב, מקרוב ובהופעה חיה, את מי שאחראי לכמה מהשירים שמשמשים עד היום כפסקול חיי.

הקהל שהגיע למקום היה כמוני - מורכב ברובו מפליטי ניינטיז ושוחרי בריט-פופ בשנות העשרים פלוס. חלק מהגברים היו לבושים שחור-אדום, עם איפור בעיניים וניטים, בעוד היתר פשוט הקריחו. אני מוכנה גם להישבע שראיתי אשה כבת חמישים, או לפחות כך היא נראתה כשהיא עוטה על עצמה גופייה אדומה צמודה עם מחשוף שלא משאיר הרבה מקום לדמיון. מי כל האנשים האלו? מה שבטוח שביחס לכמה הופעות אחרות שהייתי בהן, הקהל שנכח במופע אתמול הגיע מקרב המאזינים הנאמנים ביותר שלו. ברט עלה לבמה עם המשפט האלמותי "shalom tel aviv", ופתח את חלקו הראשון של המופע בשיר to the winter, מתוך האלבום החדש. הקהל שר ודקלם איתו את המילים כאילו האלבום מונח אצלם על המדף מזה עשור.

רגע השיא הגיע בחלקה השני של ההופעה, קצת אחרי everything will flow מתוך Head music, האלבום הרביעי והפחות מוצלח של סוויד, ואחרי By the sea המצוין מתוך אלבומם השלישי Coming up. כך התגלגלו השירים בסדר כרונולוגי יורד הישר לתוך הפנינים האמיתיות שלהן חיכה רוב הקהל – שני האלבומים הראשונים של סוויד. ברט בהחלט יודע מה אנו רוצים לשמוע, והאינטראקציה בינו לבין הקהל מדהימה. ישנה תחושה שמדובר בסוג של "תכנית כבקשתך", על אף שאת רשימת השירים המוכנה מראש מצאתי קצת אחר-כך. הוא קשוב לקהל, משוחח עמו ומדי פעם פונה למי שצעק לו ומבקש שיחזור שוב על דבריו. הוא מבצע שלושה שירים אקוסטיים, ביניהם את השיר so young מתוך האלבום הראשון, בביצוע מצמרר, מרגש ובלתי צפוי ומיד אחר כך ביצוע שלא נופל מקודמו ל-Wild ones מתוך dog man star. הקהל משולהב לחלוטין.

אני מודה שמהצד פנטזתי על ביצועים לשירים פחות ידועים כמו the asphalt world או the 2 of us, שתמיד רציתי לדעת איך הם נשמעים בהופעה חיה, ליותר שירים מתוך האלבום הראשון ואולי גם לקצת בי-סיידס - אך זו כנראה הייתה פנטזיה בלבד. לעומת זאת, הלהיט הגדול ביותר של הלהקה, Animal nitrate, נזרק לחלוטין מהרשימה. מעט אחרי ההופעה פגשתי את הגיטריסט הנוכחי שלו, ג'ים דאר, שסיפר שברט כל כך מאס בשיר הזה עד שהוא מסרב לשיר אותו בהופעות.

ההופעה מסתיימת אחרי שעה, עם שלושת שירים: she, filmstar ו-Saturday night, כולם לקוחים מהאלבום השלישי של סוויד. הביצועים אמנם מלהיבים, אבל הם מרגשים אותי פחות משום שכבר זכיתי לשמוע אותם בהופעה הקודמת וציפיתי ליותר הפתעות. לאחריה חוזרים חברי הלהקה בהרכב מלא להדרן של חצי שעה, הכולל שלושה שירים נוספים מאותו האלבום.

הופעה בחלל כמו זאפה העניקה לה את האינטימיות הנחוצה: ברט רץ מצדו האחד של הבמה הקטנה לצדו האחר ומתחכך בקהל. למרות שהוא כבר הגיע לגיל 40 המופלג, אנדרסון נשאר פרפומר ענק. החליפה כבר לא מפריעה, כל עוד הוא לא חוסך מאתנו את השטיקים המפורסמים שלו: הענטוזים, נענועי הישבן, מחיאות הכף ועיקול המיקרופון מצד לצד. הקהל דורש עוד, וגם אני - אבל ברט כנראה מתקשה להמשיך מעבר לשעה וחצי, וההופעה מסתיימת עם קהל שלא בא על סיפוקו במלא. נקווה שההופעה הבאה תהיה קצת יותר ארוכה, ושלא נצטרך לחכות לה שבע שנים שלמות.

ברט אנדרסון, זאפה בת"א, רביעי 22.8