לאורי מור נמאס לסחוב גיטרות

יום שני 04 ביוני 2007 18:00 מאת: שרון אריאלי, העיר ת"א

כנסיית השכל ונדליסטים, קובי אוז שתלטן, אסף אמדורסקי מתנשא. הבק-ליינר הכי עסוק ברוק הישראלי מוציא אלבום סולו ומשחרר קיטור

"בפעם הראשונה שעבדתי עם ברי סחרוף, עוד לפני התקופה שהוא פרץ בגדול", מספר אורי מור, "הייתי בטוח שהוא נורא אירופי כזה, שהוא לא ממש מכאן. ואז שמעתי אותו בפעם הראשונה מקלל, הוציא כזה 'כוס אמק', וישר אמרתי לעצמי, 'הוא בכל זאת גדל פה'. ועדיין, הוא קילל רק פדאל, כי כזה הוא ברי: גם כשהוא מקלל, זה רק את הגיטרה. גם כשבטעות יצא לי לחקות אותו מול הפנים שלו, או כשביצעתי שיר שלם בהופעה שלו תוך כדי חיקוי של הקול שלו, הוא רק נשפך מצחוק במשך כל השיר.

"לאנשים גם אין מושג עד כמה אהוד בנאי הוא אדם מצחיק: באחת ההופעות שלו הגיע תאורן מחליף, שבניגוד לקבוע היה כל הזמן מזיז את האורות. באמצע ההופעה אהוד פשוט מסתכל עליו ואומר לו: 'תגיד לי, אתה מחפש מבוקשים בקהל?'. ברי ואהוד הם מסוג האמנים האלו, שמה שאתה רואה אצלם זה מה שאתה מקבל.

"גם סטינג, כשכמעט הורדתי לו את הראש עם מצילה, לא אמר כלום. הם לא כמו אמן אחד, שאני לא אקוב בשמו, שסחבתי לו שלוש גיטרות ומגבר לדירת הגג שלו בקומה החמישית ובלי מעלית, כשכל מה שהוא סוחב זה מפרט; או שאתה נמצא בערב לזכרו של מאיר אריאל, ואסף אמדורסקי וחנן יובל מתחילים לריב בטונים גבוהים שזה ממש לא נעים".

וזו רק ההתחלה, עוד בטרם הזכרנו את ההופעה של ירמי קפלן שבה המתופף רן שמעוני נקלע לקרב עם הקהל; או הופעה אחרת בצמח שבה הוא עיוות את השריר ביד וקפלן היה צריך להחליף אותו בתיפוף ושירה; או כשהצוות של רוג'ר ווטרס תיקתק בחצי שעה באלאנס של ההפקה הגדולה שנראתה כאן. מור תמיד היה שם.

כך שאם פקדתם הופעה כלשהי בישראל ב-12 השנים האחרונות, הפנים של אורי מור בוודאי מוכרות לכם, גם אם השם עצמו לא אומר יותר מדי. אחרי שהופיע מול קהל של עשרות אלפים באכזיב ובניצנים, או מאות רבות בבארבי וברחבי הארץ, מור (31) הוא עדיין רק הפנים שמבליחות לרגע בהופעות של רוג'ר ווטרס, סטינג, מתיסיהו, שלום חנוך, איפה הילד, משינה, פורטיסחרוף, החברים של נטאשה, קורין אלאל, עברי לידר ועוד רבים אחרים - אבל רק כדי לסדר את הכבל של הגיטרה.

מדי פעם, כשסחרוף היה מכבד אותו בביצוע של "אין קץ לילדות" או כשמשינה העלתה אותו כדי לבצע את "אופטיקאי מדופלם", מור היה לרגע כוכב רוק מול קהל אלפים משולהב, אבל החזרה לאלמוניות ולקלעים היתה מהירה וכואבת. החדר שלו מלא בעשרות תגיות מהמופעים הגדולים והחשובים שהתקיימו בארץ, אבל קירותיו לא מעוטרים בתקליט זהב. רגע לפני יציאת אלבום הסולו הראשון שלו, "צעד ביום", מגיח האיש שכבר עבד עם כל גדולי הרוק הישראלי מאחורי המגברים ועד קדמת הבמה, ויש לו כמה דברים להגיד על האנשים שעבד איתם, על הרוק הישראלי, על מועדונים בתל אביב ועל גלגל"צ.

כמו פורנו

"יש משהו מאוד מסרס בלהיות מאחורי הקלעים", הוא מספר. "רוב הזמן, זה שהייתי בק-ליינר פשוט חסם אותי מלהיות בפרונט. הייתי עולה כל יום מול אלפי אנשים והייתי פשוט מפחד. קשה לך להיות בערב אחד מול קהל גדול ואחר כך לחזור להופיע בעצמך מול שלושה אנשים. אבל פחדתי גם מלהגיע לגיל 40 ולהיות בק-ליינר של אחרים, שלא מצליח להקליט אלבום שני. הייתי מסתכל על אמנים מסוימים, רואה אותם על במה ענקית והם לא עושים איתה כלום. אמרתי לעצמי שאני יכול לקבל מחיאות כפיים בכל פעם שאני מכוון גיטרה, וזה מה שאני אעשה כל החיים. אבל זה היה כמו פורנו, לקבל את הסיפוק אבל לא לעשות את זה".

מתי נשברת?
"היתה הופעה אחת, אני לא זוכר של מי ואני לא רוצה להעליב אף אחד סתם, לפני שלוש שנים, שפשוט היה לי כל כך רע ולא יכולתי להמשיך עוד. נסעתי לאירופה עם הגיטרה, רק לנגן ולשיר ברחוב. אבל היו עוד מקרים: התפטרתי יום אחרי ההופעה הראשונה של 'מנועים שקטים' של אסף אמדורסקי. הם פשוט ביקשו שם דברים בלי פרופורציה, רק כדי להראות שהם יכולים. אני גם ממש לא מתגעגע לחזור לעבוד עם קרח 9, שהיו סתם אנשים לא מגניבים ושחצנים. ב-90 אחוז מהזמן אתה מתעסק עם אגו של אנשים, ולי יש בעיה עם אגו".

אִמירה קצת בעייתית עבור מי שעבד רוב הזמן עם אמני רוק.
"נכון, ויש בזה גם אלמנט של קנאה. היתה לי הופעה עם כנסיית השכל בבאר שבע, והם פשוט התנהגו בצורה מחפירה של ונדליזם מטורף. לא המשכתי איתם אחרי זה, אבל קצת קינאתי בהם, שהם בעמדה כזו של להרוס דברים. היה מרגיז אותי שיש אמנים כל כך כישרוניים אבל כל כך לא נחמדים. אני הרבה יותר מדי סלחן, ויש הרבה זונות שמצליחים".

טייק 2

מור לא התחיל כמכוון גיטרות בכיר. בשנת 2000 הוא שיחרר עם להקתו בייב את אחד הלהיטים הגדולים באותה שנה, "כשתמי עוברת דירה", שחרך את הרדיו. הלהקה הוחתמה עוד קודם בלייבל הטרי של קובי אוז, |לבנטיני", והדרך לאלבום בכורה מצליח ויומני "ראש 1" נראתה קרובה מתמיד. אבל משהו השתבש בדרך, משהו שעצר את מור במשך שבע שנים עד ליציאת אלבומו הראשון כסולן.

"למרות הלהיט, אף אחד לא ידע שהאלבום הזה יצא בכלל", נזכר מור. "עננה" היתה אז בתחילת הדרך, והם ניסו לעשות הכל לבד, וזה פשוט לא הצליח, ומשם הכל הידרדר. בהקלטות של האלבום קובי אוז הצמיד לנו מפיק שאהב יס-מנים, וקובי עצמו התערב בכל דבר שעשינו, וממש שנאתי אותו אז בגלל זה. זו היתה טראומה, כי פתאום קידמנו דבר שלא האמנו בו. הלהיט הזה הרים להנחתה, ופשוט לא היה אף אחד שינחית, אז לאנשים הפסיק לעמוד הזין כשבאו לנגן בחדר חזרות, והלהקה פשוט התפיידה לה, פשוט הפסקנו להופיע. גם הלהיט לא עזר, כי בלי הופעות אין לך חיי מדף, אלא אם אתה ארקדי דוכין".

אחרי הפירוק של בייב המשיך מור לעבוד עם מיטב האמנים בארץ, אבל הרגיש שהוא הולך ונסגר. בשלב מסוים החליט לחתוך הכל ולנסוע לחו"ל, וכשחזר התחיל להתגבש הרעיון סביב "צעד ביום", שמציג את אורי מור כמו שהוא: איש מאיר פנים שאוהב "שטרות של 20 בכספומט" ואת "הלהקה של דייב גרוהל יותר מנירוונה"; איש שניחן בילדותיות והיפר-אקטיביות (שמור מאובחן בה עוד מילדות), בחיוניות ובאינפנטיליות, ובעיקר בצלילים שמזדמזמים באופן אוטומטי.

נעזר בעמוד המייספייס שלו ("זה כמו לחלק פלאיירים בשינקין, רק מהבית") ובהופעת בכורה קרובה (4.6, מועדון הסאבליים), מור דווקא אופטימי: "הופעתי עם משינה ביום העצמאות לפני שנה באופקים. לפנינו היתה להקה של ילדים, והם עשו קאבר ל'כשתמי עוברת דירה', ולא היה להם מושג מי אני בכלל, זה ריגש אותי נורא. אבל אני לא one hit wonder. הרעיון הוא ללכת קדימה, לא לשחזר. להיות אמיתי".

כצפוי, האורחים באלבום מעוררים לא פחות עניין ממור עצמו: מהפסנתר של ארקדי דוכין בשיר הפתיחה, דרך פלואו משובח של שאנן סטריט, סמפול של יהודית רביץ ותפקיד גיטרה מצוין של ברי סחרוף. לדברי מור, הוא לא ניסה להפוך את האלבום לרכבת אורחים. "הרבה אמנים באו לעשות כבוד באלבום, אבל אני שונא אורחים מאולצים. אני לא אביא את ברי סחרוף לשיר פזמון כמו שלהקות אחרות עשו. הרבה אמנים מפרגנים, כמו יובל בנאי שדוחף אותי בכל הופעה, אבל אני בן אדם שקשה לו לבקש טובות".

אבל אתה יודע שזו הדרך לעזור לאלבום להצליח.
 "האמנים עוזרים עד שלב מסוים, וזה נעצר בשלב שבו ביקשתי. הם לא יכניסו אותך לפלייליסט. אביב גפן יעזור לך להיכנס לפלייליסט. אני לא חבר של אביב גפן".

ואתה מרגיש את הקושי?
"הלוואי שזה היה יותר קל. עד לא מזמן אמרתי לעצמי, 'מה, הופעת עם אמנים שמכרו עשרות אלפי עותקים, אז שאתה לא תגיע לכזה מצב?', ואז הסינגל לא מגיע לגלגל"צ, ומקומות לא נותנים לך להופיע כי אין לך מספיק קהל, גם כאלו שלכאורה נותנים במה לאמני שוליים".

כמו?
"לבונטין 7 הם הכי גרועים. הם תפסו תחת, וקיבלו את הסירחון מוקדם מאוד, וזו גם תחושה של אמנים אחרים. הופעתי פעם אחת בתיאטרון תמונע ורציתי לקבוע עוד פעם, אז הם אמרו לי שבפעם הקודמת לא באו הרבה אנשים. אז צעקתי עליהם: 'מה, בפעם הראשונה שרונה קינן הופיעה היה מפוצץ?'".

לא מרגיז אותך שאמנים מצליחים לא מתייצבים נגד הפלייליסט או נגד מקומות שלא נותנים להופיע?
"זה הרבה יותר קל כשאתה בתוך זה. גם אני, אם הייתי בפלייליסט, הייתי חושש לדבר נגד זה בגלל נקמה. אני אמנם לא אבקש מקורין אלאל (מור נותן את חיקוי קורין הטוב ביותר שראיתי מימי; ש"א) שתסדר לי הופעה בתמונע שמרוויחים הרבה בזכותה. אבל אמנים כן צריכים לטפח אמנים אחרים. אני לא מבין למה להקות כמו היהודים לא לוקחות להקת חימום. דווקא הם היו צריכים להבין את החשיבות של זה, והצעתי להם, והם סירבו. איך זה שאמנים לא מתעקשים שייתנו לאמנים הצעירים להיות הופעת החימום שלהם בהופעות יום הסטודנט? טיפקס, גם מול ועדי עובדים, היתה מתעקשת שהדג נחש יחממו אותם. המוזיקה הישראלית צריכה לטפח את הצעירים שלה יותר, ולא להישאר עם עברי לידר עד שהוא יהיה בן 60".

כן, יש זיונים

הוא מקנא באביב גפן, אבל חושב ש"אולי הכל אצלו לשם הפרובוקציה, אבל הלוואי והייתי יכול לקדם את המוזיקה שלי ככה". הוא חי בשלום עם חברותיו ללייבל "עננה", קרן פלס ואיה כורם, למרות שהוא מרגיש ש"הן כותבות כאילו הרגע יצאו משיעור ברימון - זה לא אמיתי"; הוא מוכן לשיר דואט לקאבר עם אמן שהוא בז לו, "רק כדי להסתכל לו בעיניים".

כשמור מדבר על תעשיית המוזיקה הישראלית, ניכר הקילומטראז' מאחורי הקלעים. למרות שהדימוי הקלאסי נתקל בשנים האחרונות במנות גדושות של הכחשות, מור מסביר ש"יש סקס, סמים ורוקנרול במוזיקה הישראלית. הבמה מביאה הרבה מעריצות והרבה זיונים. רק שאני לא מבין איך מוציאים את האלכוהול מהמשוואה הזו - הוא מתחיל הכל. אולי אין פה סצנה כמו שהאמנים מנסים לדמיין לעצמם, כי רובם אנשים טובים כאלו. רק אסף אמדורסקי משדר איזשהו זוהר, אבל הוא גם אישיות די מתנשאת וחושב שכולם עובדים אצלו. הוא מדבר לפעמים בצורה כזו, שהייתי חייב להעמיד אותו במקום".

הוא לא ממש שש לפרט מי הסניף מה, אבל סיפורים יש לו. למשל, ששלום חנוך הקפיד לקרוא לבת זוגו "זוגתי, היא ממש לא אשתי"; שברי סחרוף הוא נשמה טובה שקשה לה להגיד לא ("וזה פוגע בו לא פעם, כמו כשהוא החליט לבצע את 'מחכים למשיח' עם מוקי"); ושמתיסיהו לקח את אשתו בשתיים בלילה אחרי הופעה לסיור רולר בליידס בתל אביב. בנוסף, מור מטיל קצת אור על מי שנחשבה לכוכב מנומנם של סלקום, משינה: "הם הופיעו לפני שנה בהרצליה, ובשלב מסוים נהיו אנרגיות רעות על הבמה, ועד היום לא ברור למה. יובל בנאי התחיל לדפוק במצילות של איגי דיין, שבשלב מסוים פשוט התעצבן וירד מהבמה. הקהל היה בשוק, ולא ידענו איך להמשיך. אמרתי לעצמי שאת 'גברת שרה השכנה' אני יודע לנגן, אז עליתי, ושלומי ברכה עלה על התופים. בהדרן איגי כבר נרגע, ובסוף כולם יצאו מחובקים מהאירוע הזה. בעיתונים כתבו שזה אולי היה מתוכנן, אבל זה ממש לא, זה היה רוקנרול אמיתי. גם כשיובל בנאי העלה אותי לראשונה בהופעה של משינה באכזיב, הוא פשוט לא אמר לי כלום. הוא קרא לי, חשבתי שהוא רוצה שאסדר איזה כבל או משהו. פתאום הוא אומר לקהל, 'זה אורי מור', והלהקה התחילה לנגן את 'אופטיקאי מדופלם', ופשוט התחלתי לשיר. אולי אני אתקמבן עם משינה על הופעות חימום".