מולאן רוז' גירסת הגנגסטרים המזמרים
יום ראשון 29 באפריל 2007 00:56 מאת: דניאל פאיקוב, עכבר און ליין
"בקצב פראי" בדי.וי.די, מחזמר בכיכובו של צמד ההיפ-הופ אאוטקאסט, הוא סרט שטחי מאוד אך מהנה ומקורי, שמתחיל מצויין ומאבד את זה אחרי שעה
לא שונה מזיפזופ אקראי ב-MTV
חודשים ספורים לפני "נערות החלומות", יצא בארה"ב מחזמר אפרו-אמריקאי נוסף. הסרט נקרא בשפת המקור Idlewild, והוא נעלם ממסכי הקולנוע ומהתודעה תוך זמן קצר. בישראל הוא יצא ישר לדי.וי.די. תחת השם העברי (הדבילי) "בקצב פראי", ואולי זהו הפורמט המושלם עבורו. מעולם סרט קולנוע לא נראה יותר כמו וידאוקליפ.
משתתפי הסרט באים ברובם מעולם ה-MTV ושות'. שני הכוכבים הם אנדרה בנג'מין ואנטואן פאטון, המרכיבים יחד את צמד ההיפ-הופ אאוטקאסט. כתב וביים אותו בראיין בארבר, שהיה אחראי על כמה מהקליפים הבולטים של הלהקה. פרצופים מוכרים כגון מייסי גריי ממלאים את צוות שחקני המשנה. למרות שעלילת הסרט מתרחשת לפני קרוב למאה שנה, קטעי השירה והריקוד אינם שונים מהותית מזיפזופ אקראי בערוצי המוזיקה. ורוב הזמן זה פועל לטובת הסרט - כיאה לתוצר MTV, "בקצב פראי" הוא שטחי מאוד אבל גם מהנה מאוד.
טעימת אאוטקאסט למי שלא מכיר
פרסיבל (בנג'מין) ורוסטר (פאטון) הם חברי ילדות בעיירה הדרומית הקטנה איידלוויילד בארה"ב של שנות השלושים. אחד הוא זמר, השני מוזיקאי (וקברן לעת מצוא) ושניהם מנסים לפרוץ אל הביג טיים באמצעות מועדון הלילה המקומי. בעוד רוסטר נאבק עם גנגסטרים המנסים לעשוק את המועדון (ובראשם טרנס האוורד מ"התרסקות"), פרסיבל מחזר אחר זמרת צעירה (פאולה פאטון מ"דז'ה וו") שהגיעה לאיידלוויילד מהעיר הגדולה.
כמו "מולאן רוז'" לפניו, "בקצב פראי" הוא סרט משוחרר לחלוטין. עבר מתערבב עם הווה, שחזור תקופתי עם מוזיקה וריקוד מודרניים, מיוזיקל עם סרט גנגסטרים, ריאליזם עם פנטזיה פרועה, אינפנטיליות עם סקס ואלימות. אך שלא כמו "מולאן רוז'", בארבר יודע איפה למתוח את הקו ו"בקצב פראי" מצליח להיות מקורי וסוחף בלי להפוך לאגרסיבי וטרחני.
למרות זאת בשלב מסוים, הסרט מתחיל לקרטע. אחרי שבארבר בנה עולם עשיר ומרתק בשעה הראשונה של הסרט, מתברר שלא נשארו לו שפנים בכובע עבור השעה השניה. במקום לפתח ולחדש, הוא מפנה את גבו לקשיחות והציניות של תחילת הסרט ומחליף אותם בסנטימנטליות ורצינות מזוייפת. זה לא עוזר שכמות ואיכות הנאמברים המוזיקליים יורדת ככל שהסרט מתקדם.
מה שנשאר הן כמה הופעות נפלאות. שני האאוטקסטים מגלים נוכחות וכריזמה, כמו שבנג'מין כבר הוכיח ב"ארבעה אחים" הכושל של ג'ון סינגלטון. פאולה פאטון מסתמנת ככוכבת עולה ולא סתם עוד פרצוף יפה. וטרנס האוורד, כמו בדרך כלל, גונב את ההצגה בתפקיד הגנגסטר הפסיכוטי, הדמות המשכנעת והמרתקת ביותר בסרט. אם התסריט לא היה מכשיל אותם, אולי יכלו להיות כאן שעתיים של הנאה צרופה במקום רק שעה אחת. טוב, נו.
הדי.וי.די. כולל דיבוב למספר שפות אקזוטיות (אפילו שוודית!) אך לא מציע אף לא תוספת אחת. כלום. גורנישט. נאדה.