בחצי התורן
יום שני 12 בפברואר 2007 07:01 מאת: דניאל פאיקוב, עכבר און ליין
"גיבורי הדגל", החדש של איסטווד, הוא אפוס יומרני ומעיק על גבורה וגיבורים. המסר האנטי מלחמתי נטחן בלי להתפתח והאקשן פשוט משעמם
סרטו החדש של קלינט איסטווד,"גיבורי הדגל", מתאר את הסיפור האנושי שמסתתר מאחורי הצילום המפורסם ממלחמת העולם השניה, בו חמישה חיילים אמריקאים מעלים את דגל ארצות הברית אחרי כיבוש האי היפני איוו ג'ימה. שלושה מהחיילים הפכו לגיבורים לאומיים בחודשים האחרונים של המלחמה, מעמד אותו ניצלה ממשלת ארצות הברית כדי לגייס כספים ותמיכה ציבורית עבור מלחמה בלתי פופולארית.
הסרט מציג שלושה קווי זמן ואיסטווד מדלג ביניהם באופן כמעט שרירותי. יש את הקרב עצמו, יש את 15 דקות התהילה של שלושת החיילים כסמלים מהלכים של האתוס האמריקאי, ובתור בונוס יש גם סיפור מסגרת: בנו של אחד החיילים מנסה, עשורים רבים אחרי המלחמה, להבין את המורשת של אביו.
כל אחד מהקווים האלה הוא למעשה סרט נפרד מז'אנר אחר. הראשון הוא סרט מלחמה, השני הוא מלודרמה יבשה למדי, השלישי הוא סרט בלשי או, אם תרצו, חיקוי מיותר של "האזרח קיין". ביחד הם מרכיבים סרט אחד של שעתיים ורבע, כאשר כל אחד מהם היה יכול לעמוד בזכות עצמו כסרט קצר יותר ואולי גם מספק יותר.
גודלו של הסרט לא עושה לא טוב. איסטווד ניסה ליצור אפוס רחב יריעה שמנסה להתעמת עם המורשת של מלחמת העולם השניה והסרטים שנעשו עליה, כמו ש"הבלתי נסלח" שלו ניסה להתעמת עם המערב והמערבונים. אבל בעוד בבסיסו של "הבלתי נסלח" עמד תסריט אינטליגנטי של דיוויד פיפלס, את התסריט של "גיבורי הדגל" כתבו ויליאם ברוילס ("ג'ארהד", "כוכב הקופים") ופול האגיס ("התרסקות", "מיליון דולר בייבי") ופישלו בגדול.
בידיהם "גיבורי הדגל" הופך למשל מלאכותי וחסר חיים, שלא לומר ארוך ומעיק, על גבורה וגיבורים. גיבורים, אומרים איסטווד ושות', לא מתהווים באופן ספונטני אלא נוצרים על ידי הציבור. אוקיי, סו פאר סו גוד. אבל הסרט ממחיש את הנקודה הזאת כבר בתחילתו, ואז חוזר אליה שוב ושוב כמעט בכל סצינה, בלי לפתח אותה בשום צורה. כדי להבטיח שכולנו מבינים את הרעיון, איסטווד גם טורח להגיד אותו באופן מפורש לקראת סוף הסרט ובכך להשלים את פרויקט ההאכלה בכפית. אז אין גיבורים, עכשיו איפה הסרט?
שלושת גיבורי הסרט די הולכים לאיבוד. לשניים מתוכם לא הייתי אפילו קורא דמויות של ממש. דוק (ראיין פיליפה, "התרסקות") מוגדר רק על ידי הטראומה שלו, רייני (ג'סי ברדפורד, "מעודדות צמודות") על ידי נרקיסיזם. רק איירה (אדם ביץ', "לחישות מלחמה") הוא דמות בעלת עומק והופעתו של ביץ' היא האלמנט הטוב ביותר בסרט, מורכבת ומרגשת. חבל שאיסטווד אינו נותן לו את זמן המסך שהוא ראוי לו ובמקום זאת קובר אותו תחת עודף של מידע, דמויות וסיפורים. בעולם מושלם, הוא היה מרכז הסרט.
לזכותו של איסטווד יאמר שהוא יצא לעשות סרט מלחמה אנטי הרואי והצליח. יש בסרט סצינות רבות של קרבות ואקשן, אבל האקשן לא מזרים את האדרנלין והמלחמה אינה נראית רומנטית או אטרקטיבית. היא גם לא ממש מעניינת, ואיסטווד חוזר אל הקרב על איוו ג'ימה פעם אחר פעם, ספק כדי להמחיש את הטראומה של החיילים, ספק כדי להצדיק את התקציב הגדול. כל האנטי הרואיזם הזה בעיקר יצר אצלי צורך עז להסתכל בשעון.