חי בסרט

יום חמישי 08 בפברואר 2007 10:01 מאת: דניאל פאיקוב, עכבר און ליין

"הדליה השחורה" בדי.וי.די הוא טרגדיה פוסט-מודרנית על אכזריותה וחולשתה של אמנות הקולנוע. מבט אחר על יצירת המופת המושמצת ביותר של השנה

התאהבתי ב"דליה השחורה" ממבט ראשון. יצאתי מהאולם באופוריה, חשבתי שצפיתי ביצירה גדולה, באירוע קולנועי חד פעמי. תוך זמן קצר גיליתי שאני היחיד שחושב כך. אחרי שראיתי את הסרט שוב בדי.וי.די, דעתי עליו לא השתנתה. אין לי ספק שמדובר ביצירת מופת - יצירת מופת שהיא גם הסרט הכי מושמץ של השנה האחרונה.

כמו "סודות אל.איי", הסרט מבוסס על ספר מאת ג'יימס אלרוי. כמוהו, "הדליה השחורה" הוא פילם נואר שעוסק ברצח ובשחיתות בלוס אנג'לס של אמצע המאה שעברה. העלילה סובבת סביב מותה האלים של אליזבת שורט, אירוע אמיתי שהסעיר את אמריקה אי שם ב-1947. את הרצח חוקרים זוג בלשי משטרה, באקי בלייכרט (ג'וש הארטנט, "להרוג את המזל") ולי בלנשרד (אהרון אקהרט, "תודה שעישנתם"). אך בעוד שלי הולך ושוקע באובססיה לדליה הנרצחת, באקי נקרע בין שתי נשים, מדלין המסתורית והפרברטית (הילרי סוונק) וקיי (סקרלט ג'והנסון), חברתו לחיים של לי.

מצד שני, "סודות" הוא אמנם סרט עשוי היטב, אך גם מעט פשוט ופשטני, משל על עמימות מוסרית. "דליה" ממצה את הנושא הזה כבר בסצינות הראשונות, ממשיך הלאה ומשאיר את "סודות" רחוק מאחוריו. למעשה, העלילה הבלשית של "דליה", סבוכה ומפותלת ככל שתהיה, היא משנית. הנושא האמיתי של הסרט הוא הוליווד, קולנוע, אמנות. וזוהי לא אמנות נחמדה. היא מוציאה את הרע שבבני האדם, משסה אותם אחד בשני, הורגת אותם.

הדוגמה הקיצונית ביותר היא הדליה עצמה. אליזבת שורט הגיעה להוליווד עם חלומות להפוך לכוכבת ומצאה את עצמה כקורבן לרצח מזעזע. לאורך הסרט שזורים קטעים מצמררים מתוך מבחן בד שעשתה עבור אולפן סוג ז'. הקול שמראיין את הדליה מהצד השני של המצלמה הוא, לא במקרה, קולו של במאי "דליה", בריאן דה פלמה.

גם "דליה" הוא יצירת אמנות ודה פלמה, כמו קובריק ב"בארי לינדון", ממחיש באופן גאוני ממש את הצורות בהן האמנות היא מוגבלת, לא מספקת, לא יכולה לתאר את המציאות במידה ראויה. הסרט מנסה לפרוץ את גבולותיו עם אנכרוניזמים, התכתבות עם יצירות מהתקופה בה מתרחשת העלילה, וגם עם יצירות מתקופתנו אנו, עם שילוב צורם בין דרמה לקומדיה. הוא שולח גרורות גם לעבר, למיתוסים של הקמת הוליווד, וגם לעתיד, לשינויים הגדולים של שנות השישים, למלחמת וייטנאם שתפרוץ בעוד שנים ספורות.

"הדליה השחורה" הוא טרגדיה מודרנית, או פוסט-מודרנית, או פוסט-פוסט-מודרנית. הסרט לוכד את דמויותיו בתוך סט, שהוא בו זמנית ריאליסטי אבל גם מלאכותי, סגור, קלסטרופובי. גורלן מוכתב מראש ומי ששולט בחייהן הם לא האלים אלא האמנות, הבמאי, ואנחנו הצופים. אין לאן לברוח.

התוספות המיוחדות מסתכמות בטריילר ובסרטון "מאחורי הקלעים" שמקפיד להרוס את רוב הטוויסטים העלילתיים. כדאי לצפות בו רק לאחר הצפיה בסרט. כדאי גם לשים לב לכך שבעוד שהקטעים מתוך "הדליה השחורה" שמופיעים בתוספות מוצגים בפורמט הסינמסקופ הרחב שבו צולם הסרט במקור, הסרט עצמו הועבר בדי.וי.די לפורמט צר יותר שחותך את המסך מימין ומשמאל. כדי לצפות בסרט כפי שהבורא התכוון, תיאלצו למצוא את המהדורה האמריקאית.

הסרט נצפה באדיבות ספריית זמנים מודרניים.