שמאל בועט וסרטי בנות: הקולנוע שנרצה לראות בישראל

יום שישי 21 בספטמבר 2012 07:00 מאת: כתבי עכבר העיר

השנה נעשה צ'יק פליקס, ניצור אלטרנטיבה אמיתית לבתי הקולנוע, נשים יביימו פיצוצים והיוצרים יפסיקו לפחד – כל הדברים שצריכים לקרות בסרטים העבריים תשע"ג


מצא את ההבדלים. ריאן גוסלינג ויאיר לפיד

(צילום: AP, שירת הסירנה)

פרסומת

כולנו יודעים שמצבו של הקולנוע הישראלי לא יכול להיות טוב יותר. מופקת כאן כמות מזהירה של סרטים, חלק גדול מהם מטייל סביב הגלובוס בפסטיבלי קולנוע ואפילו קוטף פרסים. הקולנוע המקומי הפך לשם דבר בעולם, מה שמעודד את הביקוש. גם מבחינת האיכות, למרות מעידות פה ושם, קשה להתלונן. ובכל זאת, תמיד יש מקום לשיפור. יותר צ'יק פליקס, פחות התחנפויות, סרטים בועטים מאת נשים חזקות ושיטה חדשה לשלוח את לקהל את כל הטוב הזה. הנה מה שמאחלים כתבי מדור סרטים של עכבר העיר לשנת הקולנוע הקרובה

עוד סרטים כמו "שירת הסירנה"


את הוואלס האחרון של שרה פולי הלכנו נעמה ואני לראות לכבוד יום ההולדת שלה. את "כמעט מפורסמים" ראיתי אולי 40 פעמים בעשור החולף, לרוב לבד. ב"500 ימים עם סאמר" התאהבתי במי שהפך להיות בעלי הנוכחי. ג'ונו הפך להיות סרט השנה שלי, בעיקר כי כתבה אותו חשפנית לשעבר. בשלב מסוים בתיכון, ואני לא מתביישת להגיד את זה, היינו מתלבשות כמו שר מ"קלולס". ווידוי אחרון - לעולם לא אסרב לראות סרט עם קייט הדסון. צ'יק פליקס (סרטי בנות) הם הז'אנר הכי יציב ומכניס בתעשיית הקולנוע האמריקאית. בעוד לאימה יש את השנים הטובות שלה (משבר כלכלי) ואקשן זוכה לרגעיו היפים (ימי מלחמה),  נשים תמיד ימשיכו להתאהב (ריאן גוסלינג), לבכות, לנתח מהלכים רומנטיים והכי חשוב – לשלם על כרטיסי קולנוע. ההוכחה: "סקס והעיר הגדולה" היה אמנם סרט מחורבן לגמרי, אבל הוא הכניס יותר מ-415 מיליון דולר.

» הוואלס האחרון – כל הפרטים ומועדי הקרנה
» רווקה פלוס - כל הפרטים ומועדי הקרנה

ובינתיים בישראל, הדבר הכי קרוב שיש לנו לקומדיה רומנטית נקרא רווקה פלוס. סרטי פיל-גוד שנוצרו כדי לעשות לנו נעים בלב כל כך זניחים בארץ, שהייתי צריכה לפתוח גוגל כדי להיזכר ב"שירת הסירנה". שהוא סרט מקסים, אבל יאיר לפיד משחק בו. הקולנוע הישראלי אמנם נתן בשנים האחרונות קפיצה מטורפת והצליח להשתחרר מכבלי הבורקס\שואה\צבא, אבל החלק הנשי במשוואה עדיין נשאר בלי אלטרנטיבה שווה. המחסור החמור בקולנוע אינטליגנטי, רומנטי, ומשעשע לא יכול להיעצר בג'ו+בל. אתם מתעלמים מאיתנו מספיק במרחב הציבורי, אל תעלימו אותנו גם מהקולנוע הישראלי. (אור בר שלום)

ראש הממשלה הבא? קטעים נבחרים מ"שירת הסירנה":




שהיוצרים יפסיקו להתנצל ויתחילו לתת בראש


ישראל של שנת תשע"ב היא מקום מושלם. הכנסת שלנו מורכבת מחדי קרן ופיות, הערבים ממש נהנים לחלוק אתנו את פיסת האדמה הזאת, החרדים לא מתערבים בשום אספקט של החיים החילוניים, אף אחד לא נשפט על פי צבע עורו או נטייתו המינית, ועוני הוא בחזקת מדע בדיוני. אין ספק שקל ונוח לחיות במדינת ישראל. לפחות על פי הקולנוע העלילתי שמיוצר בה.

איך יכול להיות שהתעשייה הקולנועית בארץ מורכבת מכל כך הרבה אנשים מוכשרים, ועם זאת אין לאף אחד מה להגיד על מה שקורה פה? אין ביקורת, אין סאטירה, אין התפלשות בטירוף של החיים שלנו. איך יכול להיות שהשמאל הוא בקושי אופוזיציה והסרטים העלילתיים הפוליטיים היחידים שנעשים פה, כמו "העפיפונים של ארמנד" ו"זוהר הרקיע", מייצגים דווקא את הימין (לשם הבהרה, לא כל סרט שיש בו ערבי הוא סרט שמאלני).

אבל אולי זו בכלל לא אשמת היוצרים. אולי הם יודעים שאם יעשו סרט שמרגיז, שמנסה לגרום לקהל לחשוב ולראות, אף אחד לא יבוא לראות אותו. אבל האמת היא שאפשר להבין את הקהל הישראלי. הרי מחוץ לקולנוע יש לנו כל כך הרבה מציאות, למה לנו לשלם על כרטיס ועל חנייה כדי לראות אותה שוב?

הקהל הישראלי הוא קהל שבע, הוא לא אוהב כשמטרידים אותו. הוא רוצה לראות נכים ושחורים שמסתדרים ביניהם נפלא. בצרפת, בכל מקרה. כי שם הם גרוביים ומצחיקים ולכן זה בסדר לעשות עליהם סרטים, בעוד בארץ כל השחורים הם  כמובן אנסים וטפילים, ולכן דמם מותר.

לשנה הבאה אני מאחל לקולנוע בארץ שירגיז, ייתן בראש, ולא יתנצל על דעות פרובוקטיביות. לצופים בארץ אני מאחל שיבואו לראות קולנוע ישראלי, ושישפטו את הסרטים על פי איכותם ולא על פי דעה קדומה שהביאו מהבית או ששמעו מ"ישראלי שפוי", טוקבקיסט מספר שבע. (אור סיגולי)

בישראל זה היה נראה אחרת. "מחוברים לחיים" - טריילר:

שהגר בן אשר תלך בעקבות קתרין ביגלו


2011 היתה שנה טובה לבמאיות ישראליות: בפסטיבל ירושלים התמודדו סרטיהן של שלוש במאיות – אורחים לרגע של מאיה קניג, עמק תפארת של הדר פרידליך והנותנת של הגר בן אשר. בפסטיבל חיפה התחרו סרטיהן של שלוש במאיות נוספות: "עד סוף הקיץ" של נועה אהרוני, "ברקיע החמישי" של דינה צבי ריקליס ו"לא רואים עליך" של מיכל אביעד. השנה שחלפה המשיכה את המגמה המבורכת הזו עם "אליס" של דנה גולדברג, שקטף שלושה פרסים בפסטיבל ירושלים האחרון, ו"ג'ו + בל" של רוני קידר, שהוכרז כמועמד לסרט הטוב ביותר בפרסי אופיר.

בהתחשב בעובדה שבמשך שנים ניתן היה לספור את הבמאיות שפעלו בארץ על כף יד אחת (מיכל בת-אדם, ג'ולי שלז, קרן ידעיה ורונית אלקבץ הן היוצאות מן הכלל שמעידות על הכלל), השטף החדש של יוצרות מקוריות הוא מפתיע ומעודד, בעיקר לצד הפריחה הנשית בעשייה דוקומנטרית (הבמאית ציפי ברנד אף זכתה באמי על סרטה "גוגל בייבי"). 

השאלה היא כמובן האם צריך לייחל לכך שיותר נשים יבחרו לביים סרטים, בלי קשר לסיפור שהן מבקשות לספר או לאיכות הסרט? בתעשייה שבה הרוב המכריע של היוצרים הוא גברי, נדמה שאנחנו עדיין נמצאים בשלב שבו כדאי לעודד נשים לביים, בלי קשר לתוצר הסופי. ברגע שתצמח כאן תעשייה קולנועית נשית ותוססת, אפשר יהיה לפנות מקום לדיונים מורכבים יותר בשאלות כמו מה הופך סרט ל"נשי" והאם נשים מביאות איתן השקפת עולם חדשה וסגנון קולנועי שונה או האם הן משכפלות בדרכן את תפיסת העולם הגברית הדומיננטית.

מצד שני, סרטים אמיצים כמו "הנותנת" או "אליס", שמבקשים לפרק לגורמים את המיניות הנשית ומצליחים לעשות את זה באופן מטלטל ומאתגר, מעידים על כוחן הייחודי של נשים במאיות. אמנם עברו לא מעט שנים מאז ש"עפולה אקספרס" של ג'ולי שלז (1997) זכה להצלחה קופתית מרשימה, אבל לקראת השנה החדשה אפשר לקוות שנזכה לראות עשייה נשית מגוונת מתמיד: סרטי ארט-האוס שזוכים לאהדה ביקורתית לצד שוברי קופות והתנסויות בז'אנרים שונים. בהתחשב בעובדה שקתרין ביגלו, האשה הראשונה שזכתה באוסקר, הגיעה להישג המרשים הזה דווקא בזכות סרט מלחמה עתיר אפקטים ופיצוצים, אין סיבה שנשים יבחרו לביים רק דרמות משפחתיות או סרטים על זוגיות. על רקע הפריחה של קולנוע עצמאי ועוקף-קרנות בישראל, הגיע הזמן שגם נשים יביימו קומדיות פרועות, סרטי מדע בדיוני או מותחני זומבים. (נטע אלכסנדר)

עוד כאלה בבקשה. "ג'ו + בל" - הטריילר:

בלי בתי קולנוע: מודל אלטרנטיבי להפצת סרטים


בישראל של היום, לעשות סרט זה החלק הקל. למצוא מקום להקרין אותו, זו כבר משוכה שרבים כושלים בה. או לפחות מחכים עד שקודמיהם בתור ידלגו מעליה. כלומר, יעפילו אל פסגתה ויתגלגלו משם מטה. קחו לדוגמה את 2 בלילה שעלה כעת למסכים, אחרי יותר משנה שבה נחשף בתחרות פרסי אופיר. מדובר בפרויקט עצמאי, מהסוג שרווח כאן יותר ויותר, סרט שלקח שנים ליצור. אבל למצוא לו בית קולנוע פנוי? "2 בלילה" נאלץ להמתין עוד חודשים ארוכים. השנה הוצגו סרטים נוספים בני שנה ויותר, חלקם אפילו בני שנתיים או שלוש (“אמא של ולנטינה”, “מלח ים”). היוצרים שלא עומד בתור להפצה רחבה בסינמה סיטי הולכים לקופת האקספרס של הסינמטקים, שם רשימת ההמתנה כבר באובר-בוקינג. כבר עשינו סרט – אבל מה זה שווה אם אין לו מסך? במצב העניינים כרגע, אין אלטרנטיבה אמיתית למפיצים המעטים שקיימים בשוק.

זה נכון שה-VOD כבר הפך לסטנדרט ו-DVD הוא חדשות ישנות. אבל אלה פורמטים אליהם מגיעים סרטים כדי למות במקרה הרע, או לחיות חיי מדף משגשגים במקרה הטוב. והם עושים זאת רק אחרי סיבוב בבתי הקולנוע ותקופת צינון מסוימת, כך שהרלוונטיות שלהם כבר אינה קיימת, כמו גם הטריות והבאזז. בשלב הזה, איש לא ישקיע בעוד קמפיין פרסומי נרחב. זאת בזמן שמדיניות של סרטים הנשלחים ישר לדי.וי.די, שלא לדבר על שירותים אינטרנטיים כמו Netflix ודומיו, כבר השתרשה בארצות הברית עד כי מחפשים שם מודלים אלטרנטיביים. סרט כמו "2 בלילה" היה צריך להקים אתר מיוחד כדי שתוכלו לצפות בו בתשלום ובאופן וירטואלי במחשב הביתי שלכם, פשוט כי אין שום אתר ייעודי שכזה בנמצא.

יש עוד המון אפשרויות שיעזרו לסרטים לדלג על העובדה שאין בארץ את שיטת האולפנים הנהוגה בארה"ב, המבטיחה שאם כבר עושים סרט, הוא בהכרח יופץ בצורה כלשהי. אפשר לחייב את קרנות הקולנוע, המשקיעות בסרטים בכל שלביהם, לדאוג גם להפצה, אפילו של שבועיים, בשנה הקלנדרית בה סיים הסרט את הפקתו. אפשר גם לוותר על תקופת הצינון, או לייעד סרטים מסויימים מראש לחשיפה ראשונית אינטרנטית ואז ליצור ביקוש ולהוציאם לאקרנים כשהם מדוברים. צריך עוד יוזמות כמו קולנוע בית העם, או המיזם החדש של "קיפוד – בית חם לקולנוע הישראלי". אישית, יש לי הרגשה שכמו שבשנתיים-שלוש האחרונות התרומם פה גל קולנוע עצמאי שעקף חלק מהבעיות שמנהיגה השיטה הנוכחית ליצירת סרטים בארץ, גם הפתרון לבעיית ההפצה יגיח מכיוון יצירתי ולא מתוך המערכת עצמה. שכמובן תמהר לאמץ אותו. (אורון שמיר)

מופץ באינטרנט במקביל לקולנועים. "2 בלילה" - הטריילר:


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(5 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5