אימפריות נופלות

יום רביעי 25 באוקטובר 2006 07:27 מאת: דניאל פאיקוב, עכבר און ליין

למרות הכוונות הטובות וההשקעה העצומה, הסדרה "רומא" בדי.וי.די היא לא יותר מאופרת סבון וגם ככזאת היא לא מצטיינת 


מלודרמה סוג ב'

פרסומת

הפקה במימדים עצומים. השקעה כספית חסרת תקדים. נאמנות היסטורית מוחלטת. שחקנים בריטיים עם מבטאים מגניבים. ועדיין, למרות כל הכוונות הטובות, "רומא" היא לא הרבה יותר מטראש, ואפילו לא הטראש הכי טוב שניתן היה לצפות לו.

אפוסים יווניים-רומיים היו פופולאריים לפני כחצי מאה, היסטוריה עתיקה במונחים של קולנוע. סרטי "חרבות וסנדלים" קראו להם. רובם נשכחו עם הזמן, ואלה שלא נמחקו מהזיכרון נמצאים שם בנסיבות מפוקפקות: הפלופ הכי גדול של זמנו ("קליאופטרה"), זכייה ב-11 אוסקרים בלי שום סיבה נראית לעין ("בן חור"), או סרטו הגרוע ביותר של במאי דגול ("ספרטקוס" של סטנלי קובריק). לבסוף הסרטים האלה הצליחו להמאיס את עצמם על הקהל, ולהוציא הסדרה הבריטית המיתולוגית "אני, קלאודיוס" מ-1976, הארץ שקטה ארבעים שנה. הז'אנר התעורר שוב רק לאחרונה, עם הצלחתו של "גלדיאטור", והוליווד מיהרה לקפוץ על הטרנד עם סרטים כמו "טרויה" ו"אלכסנדר". עם "רומא" הגיע תורה של רשת HBO, אחותם הקטנה של האולפנים ההוליוודיים, להצטרף לחגיגה: "אני, קלאודיוס" לעניים מבחינת דרמה, "גלדיאטור" לעניים מבחינת ספקטקל.

העונה הראשונה של "רומא" כוללת תריסר פרקים ועלילתה נפרסת על פני שנים רבות. יש כאן שני צירים מרכזיים השזורים אחד בשני: סיפורם של שני החיילים לוסיוס וטיטוס, ושל שני המצביאים יוליוס קיסר ופומפיוס מגנוס. בעוד החיילים פשוטי העם מנסים לשרוד בשדה הקרב ובסמטאות שכונות העוני של רומא, בני האצולה נלחמים על השליטה בעיר ובאימפריה כולה. בשני המקרים סקס ומעמד משחקים תפקיד מרכזי; בשני המקרים התככים הפנימיים של משפחות הגיבורים נוטים להשתלט על העלילה. מה שהופך את כל העסק למלודרמה משפחתית, או, במילים פשוטות, לאופרת סבון.

את הפרקים הראשונים ביים מייקל אפטד, במאי בריטי-הוליוודי בינוני למדי שידוע בעיקר בזכות סרטיו הדוקומנטריים, והם סובלים מעודף מידע וגירויים נטולי קונטקסט (ברוטליות, סקס ושחזור תקופתי) וממחסור חמור במעורבות רגשית. אבל אחרי שלושה פרקים משתלטים על הסדרה הבמאים הקבועים של HBO, שהיו אחראים על מיטב התוצרת של סדרות כמו "הסופרנוס" ו"דדווד". תחת ידיהם "רומא" מתגבשת, תופסת צורה ומספקת כמה שעות של בידור אינטליגנטי: אינטריגות מעניינות, דמויות אמינות ומפותחות, משחק משובח. אבל לקראת סוף העונה חל פיחות נוסף באיכות הסדרה וההיערכות לפיניש הגדול מאפילה על הדמויות.

בסופו של דבר, "רומא" הופכת לקורבן של האמביציה המופרזת של יוצריה. זהו תפריט טעימות - יותר מדי דברים, חלקם טובים, ואין מספיק מאף אחד מהם. עם כמה שכיף לראות את פולי ווקר (בתפקיד אטיה, האלכסיס של הסדרה) מתמרנת ומזיינת את כל הבא ליד, חבל שלא ניתן לה תפקיד גדול ומגוון יותר. עם כמה שההפקה גדולה ומרשימה, חבל שהסדרה מנסה גם להתחרות במופעי הראווה של הבלוקבסטרים ההוליוודיים ובמקביל גם לשמור על מימדים אנושיים יותר. עדיף היה שתעשה רק אחד מהשניים, ובצורה יותר מושקעת. למרות חומרי הגלם האיכותיים, השלם קטן מסך חלקיו. מלודרמה סוג ב' שמשתדרגת לאיטה לסוג א', רק כדי ליפול חזרה.

תוספות:
סרטוני "מאחורי הקלעים", הסברים על הרקע ההיסטורי ורצועות פרשנות. המרואיינים מדברים בעיקר על האספקטים הטכניים ועל האותנטיות ההיסטורית. רובם חוזרים על אותה המנטרה: עשינו משהו נורא, נורא קשה ומסובך. טוב, הבנו.


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(16 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5