השקט שנשאר
יום רביעי 27 בספטמבר 2006 07:00 מאת: דניאל פאיקוב, עכבר און ליין
"סיילנט היל", של כריסטוף גאנס, הוא סרט אימה נדוש, מסורבל עם עלילה משעממת, אפקטים זולים ומשחק מביך
מנסה לשחזר את חוויית המשחק
אחרי "פרימן" ו"אחוות הזאבים", צמד סרטים שניסו להביא את קולנוע האקשן האסייתי לקהל המערבי, הבמאי כריסטוף גאנס מכה בשלישית. "סיילנט היל" הוא וריאציה דוברת אנגלית וגדושת אפקטים על קולנוע האימה היפני (עין ערך "הצלצול", "הטינה" ו"מים אפלים"), וסרט בעל קנה מידה גדול יותר מקודמיו. התקציב בהתאם, אבל מבחינת הסגנון ותוכן יצירתו האחרונה של גאנס פחות הרפתקנית מהראשונות. התוצאה היא סרט אימה נדוש, מסורבל, ואפקטיבי רק לפרקים.
שרון בת התשע סובלת מנדודי שינה והזיות בהן היא ממלמלת את שמה של העיירה סיילנט היל. הוריה המאמצים אובדי עצות ולבסוף אמה, רוז (ראדה מיטשל, "מלינדה ומלינדה"), אורזת את הילדה ונוסעת עמה לעיירה המסתורית כדי לחקור את פשר המחלה. בהגיען לסיילנט היל, רוז מאבדת את שרון ונתקלת בייצורים ביזאריים ובתופעות על-טבעיות. היא נעזרת בשוטרת מקומית (לורי הולדן, "ארבעת המופלאים") כדי לנסות ולהשיב את שרון ולרדת לעומקם של הסודות המסתתרים בעברה של סיילנט היל.
למרות כל מגרעותיו, קשה שלא לציין לחיוב את הפן הוויזואלי של הסרט. גאנס ניחן בחוש אסתטי נדיר והוא ממלא את "סיילנט היל" בדימויים מלאי עוצמה ויופי, אפלים ועוכרי שלווה. אך אלה מוצגים ללא קונטקסט, והם בונים עולם מסקרן שיתר מרכיבי הסרט לא מצליחים להשלים. הסיפור מסובך בלי להיות מעניין, משהו על מאבק כוחות הרשע בכוחות העוד יותר רשע. המשחק והדיאלוגים נעים בין הפונקציונלי למביך. חלק מהאפקטים מרשימים, בעוד השאר בעלי מראה זול ובינוני. גם האימה נובעת אך ורק מדימויים מפחידים, ולא מאווירה, עלילה או הזדהות עם הדמויות וחרדה לשלומן. זוהי לא אימה אפקטיבית במיוחד: רואים משהו מפחיד - מפחדים; לא רואים - פשוט יושבים ומחכים.
"סיילנט היל" מבוסס על סדרת משחקי המחשב (הפופולארית, כך אומרים) באותו השם והוא מנסה לשחזר בצורה נאמנה את חוויית המשחק, בלי לתרגם אותה למונחים קולנועיים. את התסריט כתב רוג'ר אייוורי, במאי "כללי המשיכה" ואחד מתסריטאי "ספרות זולה", שמזנה את עצמו לאחרונה בפרוייקטים מפוקפקים (הוא חתום גם על סרטו הבא של רוברט זמקיס). בעיבודו של אייוורי העלילה בנויה לא מסצנות אלא מאתגרים. הגיבורים משלימים משימה, עולים שלב והצופים זוכים לעוד קצת אקספוזיציה מבולבלת ומבלבלת. בהחלט יש דמיון מרשים בין חוויית הצפייה ב"סיילנט היל" לחוויית הצפייה מהצד במישהו משחק במחשב, אבל הנחיצות של חוויה כזאת במדיום לא אינטראקטיבי כמו קולנוע נשארת בגדר תעלומה. אולי הצופה המיומן יוכל לנצח את הסרט ולקבל את כספו חזרה.
או שמא, בכל זאת, יש ב"סיילנט היל" משהו מעבר לעלילה הבנאלית? זהו סרט שמורכב, רובו ככולו, מדמויות נשיות, כאשר אבי המשפחה (שון בין, "שר הטבעות") מופיע רק בעלילת משנה מיותרת שהולבשה על הסרט עקב דרישות המפיקים. כל אחת מהן מציעה מודל אחר של נשיות ואמהות - אהבתי במיוחד את השוטרת סיביל, שמתנהגת ומצולמת כמו פאלוס מהלך. מולן הסרט מציב כמה וכמה שכבות של מציאות, כל אחת עם מראה ייחודי משלה. האם הסרט מנסה להגיד לנו משהו? כנראה, רק חבל שהוא לא עושה זאת בדרך יותר מעניינת. או מובנת. או שתיהן יחד.