צחוק מהעבודה

יום רביעי 03 ביוני 2009 03:00 מאת: דנה שוופי

רגב קונטס הפך סיפור עצוב על 3 גברים שמנהלים עסק כושל לסרט תיעודי קורע מצחוק, וזכה איתו בפרס הביכורים של פסטיבל דוקאביב. ריאיון

מסרט ישראלי מצופה שיכיל הקשרים פוליטיים ואלמנטים טרגיים קורעי לב. ואם מדובר בסרט תיעודי, הדבר האחרון שמצופה ממנו הוא שיצליח להצחיק. סרטו של רגב קונטס, "החברה הכי גרועה בעולם", זכה, אם כן, בפרס סרט הביכורים בפסטיבל דוקאביב, כנגד כל הציפיות: הוא לא סרט פוליטי והוא מאוד מצחיק. "כולם מחפשים לעשות סרטים על 'המצב'", אומר קונטס, "ומבלי להזכיר שמות, התוצאה היא דרמות משוכפלות, טרגיות, שאין בהן אמת, חמלה, אהבה וכל מיני דברים שמעניינים אנשים ביומיום. בפסטיבלים בחו"ל אמרו למפיק שלי: 'אבל איפה הפלסטינים, איפה הקונפליקט, איפה הכיבוש?', ממש ניסו להפוך את הסרט כדי למצוא אותם. חשבנו שאולי נשתיל איזה פריים מדי פעם שכתוב עליו 'הכיבוש זה נורא' ונסגור עניין".

על הבחירה לעשות קומדיה, הוא מוסיף: "סבתא שלי הייתה באושוויץ במשך שנה, ובסוף כל יום היא הייתה קורעת את כולם מצחוק ומספרת להם בדיחות. היא סיפרה בדיחות שואה בשואה. זה נורא נחמד בעיניי, זה מוציא את האוויר מכל הדרמה. אז כן, אין הרבה קומדיות בארץ, בטח לא בלי נושאים פוליטיים ובטח לא בדוקומנטרי. מה שמוביל את הצופה להרגיש שהחיים שלו לא מספיק מעניינים".

רגב קונטס (משמאל) ואביו קרול (תצלום: דניאל צ'צ'יק)

והאישי, הוא לא בהכרח פוליטי?

"הפוסט-מודרניזם כל כך טחן בראש שהאישי הוא הפוליטי, שהאישי פשוט נעלם לגמרי. אנשים קמים בבוקר וחושבים כמו מדינות או ממשלות. בכל מקום אחר בעולם קומדיה נחשבת למיינסטרים, ופה זה אלטרנטיווה קיצונית. ישראל עומדת על הראש, הכל הפוך כאן. החירום הוא השגרה והשגרה הרגילה היא פרח נדיר".

קונטס, בן 32, למד תקשורת חזותית ואנימציה בבצלאל, ומתפרנס מבימוי פרסומות. זהו סרטו הראשון כבמאי עצמאי. "החברה הכי גרועה בעולם", שמומן על ידי הקרן החדשה לקולנוע ויס דוקו (הסרט יוקרן היום בערוץ), הוא סיפורו של אביו של קונטס, קרול, סוכן ביטוח בעל משרד קטן ולא מתפקד ברמת גן, שיחד עם שני עובדיו (אחיו לצי וחברו משה) עסוק יותר בלישון, להתלוצץ ולשחק עם החתול, מאשר בגיוס לקוחות חדשים ועבודה בפועל. במקביל הוא מתמודד עם בריאותו הרופפת, לאחר שחלה בסרטן.

שלושת הגברים, בסביבות העשור השביעי לחייהם, לא נשואים, לא עשירים ולא מוצלחים במיוחד, ומתנהגים רוב הזמן כמו ילדים קטנים. במהלך הסרט נכנס קונטס לעסק המשפחתי כדי לנסות ולהציל את מה שעוד נשאר ממנו, רגע לפני שהוא קורס לגמרי. בעת ההקרנות בפסטיבל, לא היה אדם אחד באולם שלא התגלגל על הרצפה מרוב צחוק.

ישנים בצהריים

"הם לוזרים אמיתיים", מעיד קונטס על גיבורי סרטו, "אין שום דבר שהם עשו שהצליח. כל הנשים שלהם זרקו אותם וכל מקומות העבודה שלהם פיטרו אותם. העולם מתחלק לשני סוגי אנשים: אנשי עסקים שבאים לעשות מקסימום רווח מהסיטואציה, ובטלנים שבאים ליהנות ממנה כמה שיותר.

מתוך הסרט "החברה הכי גרועה בעולם"

"אבא שלי עבד כשכיר עד שפיטרו אותו ואז פתח משרד קטן. כבר אז, כילד, אני זוכר שהייתי בא לעבודה שלו ורואה אותו עושה שטויות. את משה פיטרו מתפקיד של ממלא כספומטים בבנק. הוא בן אדם אינטילגנטי מאוד, וכל מה שהוא עשה זה לקרוא ספורט ולהתחיל עם בחורות בטלפון, עד שהבינו שאפשר להחליף אותו בכפתור. ואז פיטרו גם את לצי, שעבד כפקיד בחברת ביטוח וכל היום קרא אינציקלופדיה בריטניקה או למד שפות. אף אחד אחר לא לקח אותם, אז אבא שלי לקח אותם. אותי באופן אישי זה מקסים לראות אנשים שלא עובדים".

מתי הבנת שיש כאן סרט?

"יום אחד קבעתי פגישה עם אבא שלי בבית שלו. דפקתי בדלת ואף אחד לא ענה. זה קצת הפחיד אותי, כי הוא היה חולה בזמנו. אז השתמשתי במפתח המוחבא, נכנסתי לבית וראיתי אותו ואת שני האחרים יושבים על הספה בסלון וישנים. זה היה 12 בצהריים, באתי מסט של פרסומת שכל היום רק קיללו וצרחו בו, ופתאום, באמצע היום, אני נכנס לשקט מוחלט, אפשר לשמוע את הזבוב המזמזם על החלון, והם ישנים שנת ישרים. הייתה עלי מצלמה, אז צילמתי אותם כדי שיראו איך הם נראים. מאוחר יותר הבנתי שזה אחלה שוט פתיחה לסרט".

הם לא חששו להשתתף בסרט?

"הם לא חשבו שזה יהיה סרט, כי אני מצלם אותם כבר שנים. בעיניי הם המופע הכי טוב בעיר, רק שאין להם אף פעם קהל. הם וכל החברים שלהם זה דור נורא פוצי ומצ'ואיסטי, של גברים שמפחדים להראות פגיעות ורגשות, אבל מהשנייה שהם הפסיקו לנסות לרצות את כל העולם, הם פתאום נהיו כמו ילדים והתחילו ליהנות מהחיים".

ולאחר מעשה, איך הם הגיבו?

"הם מתים על זה. הם נורא נהנים מזה שמכירים בכך שהם טובים לפחות במשהו אחד. משה אפילו קיבל פעמיים הצעות לסקס, שאחת מהן הייתה לא רעה בכלל. הוא רגיל שנשים רק זורקות ומשפילות אותו - אפילו אשתו זרקה אותו כשהיא הייתה בחודש שביעי".

קונטס הוא אדם מצחיק מאוד, והוא מלא באנקדוטות ובדיחות בקשר לכל נושא אפשרי. כאשר הוא מדבר על ראשון לציון, העיר בה נולד וגדל, כל זה יוצא החוצה. "ראשון היא בערך העיר הכי משעממת והכי ממוצעת בעולם. לאנשים שם יש 2.4 ילדים והם מרוויחים את המשכורת הממוצעת במשק. ההורים שלי היו בדיוק כאלו, גם לי הייתה 1.4 אחות. בשנות השמונים אמא שלי תמיד הייתה בדיאטה. היא נסעה שלוש שעות ביום על אופני הכושר ואבא שלי עמד שלוש שעות ביום בפקקים. הייתה ביניהם תחרות מי הראשון שיגיע לירח, וזו בדיוק ראשון לציון - אנשים שחולמים להגיע לירח ותקועים בבית או בפקקים. מצד שני זה מקום מאוד טוב לקולנוען כמוני, שלא מחפש לגדול בעזה או באפר איסט סייד, אלא במקום שבו החיים הם בגובה העיניים".

תגיות: דוקאביב, דנה שוופי, רגב קונטס