הבמאי הפולני הטוב ביותר, חוץ מפולנסקי
יום שלישי 07 באפריל 2009 02:49 מאת: אורי קליין
לצד רומן פולנסקי, הוא היה הבמאי הפולני הצעיר הנודע בעולם, אבל אז הפסיק לביים. עכשיו יז'י סקולימובסקי חוזר - ומבקר בישראל
מתוך "ארבעה לילות עם אנה". על גבול ההזיה
בשנות ה-60 היו רומן פולנסקי ויז'י סקולימובסקי שני במאי הקולנוע הפולנים הצעירים הנודעים ביותר בעולם. פולנסקי, שמבוגר מסקולימובסקי בחמש שנים, עזב את מולדתו זמן קצר אחרי שביים ב-1962 את סרטו העלילתי הארוך הראשון, "סכין במים" (שאת התסריט שלו כתב יחד עם סקולימובסקי). סקולימובסקי נשאר בפולין חמש שנים נוספות ועזב רק אחרי שסרטו "ידיים למעלה" נאסר להקרנה על ידי השלטונות הפולניים.
מכאן והלאה התנהל מסלול חייהם של השניים בדרכים שונות; אך שניהם היו ונותרו במאים מהגרים, שחייהם ויצירתם ביטאו את העובדה הזאת. בעוד שפולנסקי צבר הכרה והערכה, סקולימובסקי נדחק לשוליים, בעיקר מכיוון שסרטו המצליח האחרון - "שעות גנובות" - הופק לפני 27 שנים והוא לא ביים סרט זה 17 שנים. כל זה השתנה אשתקד, כאשר ביים את "ארבעה לילות עם אנה". הסרט, שפתח את "שבועיים של הבמאים", אחת המסגרות הנלוות לתחרות הרשמית בפסטיבל קאן, זכה לביקורות מצוינות.
בימים אלה שוהה סקולימובסקי בישראל לרגל קיומה של רטרוספקטיווה מסרטיו בסינמטקים, שנפתחה בהקרנת סרטו החדש (הרטרוספקטיווה מאורגנת על ידי מכון אדם מיצקביץ' של שגרירות פולין במסגרת שנת פולין המתקיימת כעת בישראל).

יז'י סקולימובסקי בתל אביב. "אמרתי לעצמי: נו, שיהיה" (תצלום: דניאל צ'צ'יק)
תשוקת הציור
מדוע הפסיק ליצור סרטים למשך זמן כה רב? "הסיבה לכך היתה בעצם פשוטה מאוד", עונה סקולימובסקי, בן 70, שחזותו מרשימה במיוחד: הוא נראה כסוף כולו, מנעליו הכסופות ועד לשיערו הלבן (יש המכירים את פניו מהופעתו כשחקן בתפקידים קטנים בסרטים כגון "סימנים של כבוד" של דייוויד קרוננברג או "לפני רדת הלילה" של ג'וליאן שנאבל). "ב-1991 ביימתי סרט בינוני מאוד בשם ‘פרדידורקי' (שכלול ברטרוספקטיווה המתקיימת כעת, א"ק), וכתוצאה מכך החלטתי שעלי להפסיק לעשות סרטים כדי לחשוב מחדש על דרכי הקולנועית ולהחליט איזה מין סרטים אני באמת רוצה לעשות. חשבתי שזה ייקח כמה שנים קצרות; מובן שלא חשבתי שזה ייקח לי 17 שנים.
"במשך השנים האלה המשכתי לצייר. ציור היה מאז ומעולם התשוקה הגדולה שלי, ואף פעם לא היה לי די זמן להקדיש לה; תמיד היה איזשהו סרט שמנע ממני לצייר. ברגע שהפסקתי לעשות סרטים הקדשתי את כל כולי לציור ושאבתי מכך סיפוק עצום. גם זכיתי להצלחה וציורי הוצגו בתערוכות רבות בארצות הברית, קנדה ואירופה. במשך כל התקופה הזאת לא התגעגעתי לעשיית סרטים כלל ועיקר. להיפך אפילו.
"כאשר הציעו לי לפני כשלוש שנים לביים גרסה קולנועית על פי ‘באמריקה', ספרה האחרון של סוזן סונטאג, היססתי ארוכות, אף על פי שזה סיפור מצוין, הספר מציג את סיפורה של שחקנית פולנייה שמנסה להצליח באמריקה של תחילת המאה ה-20, ואיזבל אופר הסכימה להופיע בתפקיד הראשי. הכל היה כבר מוכן לתחילת הצילומים, אפילו התלבושות נתפרו כבר, אבל המפיק לא הצליח למצוא את מלוא המימון שנדרש להפקה. לבסוף המפיק הודה לפני שהוא לא מצליח לגייס את הכסף מכיוון שלא ביימתי סרט במשך שנים רבות כל כך, והמממנים הפוטנציאליים חוששים שאולי שכחתי איך מביימים. הוא הציע לי לפיכך לביים במהירות סרט קטן, כדי להוכיח שיש לי את זה עדיין", הוא אומר וצוחק.
"הסכמתי", ממשיך סקולימובסקי בסיפורו כיצד הוא חזר לעשיית סרטים, "ואפילו חתמתי על חוזה, אבל שכחתי מזה לגמרי. חזרתי לצייר והייתי מרוצה לחלוטין, ואז אשתי, אווה, הזכירה לי שבעוד שישה ימים נידרש להחזיר את המקדמה ששילמו לנו אם לא אציג לפני המפיק תסריט לסרט קטן. לפיכך התיישבנו, אשתי ואני, ובמשך שישה ימים כתבנו את התסריט של ‘ארבעה לילות עם אנה'.
"הרעיון לסרט בא לי קודם לכן. גרנו אז במליבו שבקליפורניה, ויום אחד קראתי ב'אל-איי טיימס' ידיעה קטנה על גבר יפאני שנאסר, מכיוון שנהג לטפס בלילה דרך החלון לחדרה של האשה שאהב ולשהות זמן מה בצד דמותה הישנה במיטה. לטענתו, הוא היה כל כך ביישן, שזו היתה הדרך היחידה שבה יכול ליצור קשר עם אותה אשה. זה היה כל המידע בידיעה. העתקנו את הסיפור הזה לפולין, הוספנו לו פרטים עלילתיים רבים, וכעבור שישה ימים שלחנו את התסריט באי-מייל למפיק, שהסכים מיד להפיק את הסרט. אז אמרתי לעצמי: נו, שיהיה.
"הפרדוקס הוא שברגע שגמרתי לביים את ‘ארבעה הלילות עם אנה' אמרתי לעצמי שכלל אינני מעוניין עוד לביים את ‘באמריקה', שהתקציב שלו היה אמור להיות פי עשרה מזה של ‘ארבעה לילות עם אנה'; שמה שאני באמת רוצה לביים מעכשיו והלאה הם סרטים קטנים, שיופקו בצורה פשוטה, כפי שהיו הסרטים הראשונים שביימתי. הבנתי שהסיבה לכך שהפסקתי לעשות סרטים היא שרוב הזמן הייתי מעורב בהפקות גדולות ומסורבלות, בהשתתפותם של כוכבים גדולים, וזה לא התאים לי.
"כעת אני מוכן להמשיך ולעשות סרטים, אבל בדרכי. יש לי כבר תוכנית לסרט הבא, שיופק על ידי המפיק הבריטי ג'רמי תומס, שהפיק גם את סרטי ‘הצעקה' ב-1978, והפעם ניתן לי זמן רב יותר לכתוב את התסריט מכפי שאירע עם ‘ארבעה לילות עם אנה'. זה יהיה סרט שיציג את סיפורו של אדם אחד שנאבק על חייו".
ארבע עיניים לסטלין
האם היית אומר שסרטים שביימת בתקציבים גדולים - כגון "ההרפתקאות של ז'ראר" ב-1970 או "מלך, מלכה, נוכל" ב-1971, שהתבסס על ספר מאת נבוקוב וכיכבו בו דייוויד ניבן וג'ינה לולובריג'ידה - וכולם נכשלו, היו טעויות?
"בהחלט. אבל צריך לזכור את הנסיבות שבהן זה קרה. נאלצתי להגר מפולין אחרי שסרטי ‘ידיים למעלה' נאסר להקרנה ב-1967; הוא הוקרן לראשונה רק בשנה שעברה. הסרט נאסר להקרנה מכיוון שתיאר את קורותיהן של שתי קבוצות סטודנטים, שמציירים ביחד דיוקן גדול של סטלין, אבל בגלל טעות בתכנון יוצא בסוף שלדיוקן יש שני זוגות עיניים. זו היתה מטאפורה נפלאה, אבל היא היתה יותר מדי בשביל השלטונות בפולין באותה תקופה. נאבקתי כדי לאפשר את הקרנתו של הסרט. אפילו נפגשתי למשך חמש דקות עם אחד מבכירי השלטון בפולין, וכאשר אמרתי לו שאם הסרט לא יוקרן איאלץ לעזוב את פולין, כי לא אוכל להמשיך לעשות בה סרטים, הוא אמר לי משהו כמו ‘לך והייה מאושר' (בפולנית, שבה סקולימובסקי אומר לי את המשפט, לפני שהוא מתרגם אותו לאנגלית, זה נשמע טוב יותר, א"ק).
"מצאתי את עצמי במערב ללא אמצעים פיננסיים, אפילו ללא שפה, כי לא שלטתי באנגלית, כך שכאשר הציעו לי לביים את ‘ההרפתקאות של ז'ראר', פארסה שהתבססה על ספר מאת ארתור קונן דויל והתרחשה בזמן המלחמות הנפוליאוניות, זה נדמה לי כמו נס. אבל לא הייתי הבחירה הנכונה לביים מין סרט שכזה, לא היה לי מושג איך מביימים סרט מסחרי, והתוצאה היתה סרט רע מאוד. הבחירה לביים סרטים מהסוג הזה נבעה מהצורך לשרוד. רק מעט מהסרטים שביימתי מאז שעזבתי את פולין נוצרו מתוך המיית לבי, כמו, למשל, ‘שעות גנובות' ב-1982".
ואמנם, "שעות גנובות", שהציג את סיפורם של ארבעה פועלים פולנים באנגליה, שאינם יכולים לחזור למולדתם מכיוון שהושלט בה משטר צבאי, נחשב בעיני רבים לסרטו הטוב ביותר של סקולימובסקי. האם זו גם דעתו? "ייתכן", הוא אומר. "בשלב הזה של יצירתי הייתי מתלבט בין ‘שעות גנובות' ל'ארבעה לילות עם אנה'". אני בכל זאת מעדיף את "שעות גנובות", וגם כמה מסרטיו המוקדמים של סקולימובסקי, כגון "ההתחלה" שביים בבלגיה ב-1967 ו"יצרים עמוקים" שביים בבריטניה ב-1970.
חיים סוריאליסטיים
סקולימובסקי נולד בוורשה ב-1938. בזמן מלחמת העולם השנייה היו אביו ואמו פעילים במחתרת האנטי-נאצית. אביו נעצר על ידי הגסטפו ונשלח למחנה ריכוז. במשך כל שנות המלחמה ביקשה האם מבנה בכל ערב להתפלל לשלומו של האב. רק אחרי המלחמה נודע להם שהוא נשלח לתאי הגזים ב-1942.
סקולימובסקי מספר שמשפחתו התגוררה סמוך לחומה של גטו ורשה. ערב אחד, בשובם הביתה, הם מצאו אם ושתי בנותיה מסתתרות בחדר המדרגות של ביתם. הם הסתירו את השלוש בדירתם במשך כמה שבועות ואז הצליחו להוציא אותן מוורשה. סקולימובסקי אינו זוכר את שמן, אך הוא יודע שהן שרדו.
אם ציור הוא התשוקה הגדולה ביותר שלך, כיצד נהפכת לבמאי קולנוע דווקא?
"כמו הרבה דברים בחיי, זה קרה כמעט במקרה. כשהייתי צעיר מאוד התקבלתי כתלמיד באקדמיה לאמנות, אך סולקתי כעבור שנה. הסיבה הרשמית היתה ‘חוסר כישרון', אך הסיבה האמיתית היתה שלא הסתדרתי עם הממד האידיאולוגי של הלימודים. נדרשנו לצייר תעמולה ולא יכולתי לקחת את זה ברצינות.
"באותה תקופה כתבתי שירים, פירסמתי כמה ספרים והייתי לחבר הצעיר ביותר באיגוד הסופרים הפולני. בתור פרס נשלחתי לבלות חודש בארמון מחוץ לוורשה, שהיה שייך לאיגוד. המטרה היתה שאשב שם ואכתוב שירה. שם פגשתי בבמאי אנדריי ויידה, שעסק בכתיבת תסריט לסרט שעסק בחייהם של צעירים בפולין באותה תקופה. מכיוון שהייתי האדם הצעיר היחיד במקום, הוא ביקש ממני לקרוא את התסריט כדי לאמוד אם הוא אמין מבחינת ההתנהגות ואופן הדיבור של הגיבורים שלו. קראתי את התסריט ואמרתי לו שזה ‘בולשיט', שאנשים צעירים לא מתנהגים או מדברים ככה. בתגובה הוא הציב לפני את האתגר לכתוב כמה סצינות שיהיו אמינות יותר, ועשיתי זאת. במשך לילה אחד כתבתי כמעט 20 עמודים של התסריט שהיה לסרטו של ויידה ‘קוסמים תמימים'. הייתי אז בן 19 בלבד, אמרתי לעצמי ‘זה קל לכתוב תסריטים', אז למה שאני לא אעשה את זה?"
איך נוצר שיתוף הפעולה בינך לבין פולנסקי?
"פולנסקי היה בשנת הלימודים האחרונה שלו בבית הספר לקולנוע בלודג' שאליו ניסיתי להתקבל. היו כ-200 מועמדים שהתחרו על חמישה מקומות. הוא היה חבר בוועדת הקבלה, ומכיוון שידע שכתבתי את התסריט של סרטו של ויידה, הוא עזר לי להתקבל. התחלנו לדבר, והוא הציע לי שנכתוב תסריט ביחד. הרעיון ל'סכין במים' היה שלו, אבל את התסריט כתבנו יחד. למדתי ביום וכתבתי בלילה".
האם נשארת בקשר עם פולנסקי?
"כן. הוא אפילו משתמש בציורים שלי בסרט ‘The Ghost', שהוא מצלם כעת בברלין".
כשסרטיך הראשונים הוקרנו דובר רבות על ההשפעה של סרטי הגל החדש הצרפתי על סגנונך. האם הסכמת לקביעה הזאת?
"לא, כי בתקופה הזאת עדיין לא ראיתי סרטים של ז'אן לוק גודאר או פרנסואה טריפו. כנראה היה משהו באוויר באותן שנים שהשפיע על יוצרים במקומות רבים בעולם. כמעט בכל מדינה אירופית בתחילת שנות ה-60 משהו קרה. ביימתי שלושה סרטים לפני שראיתי לראשונה סרט של גודאר, ואולי אחרי זה היתה לו השפעה מסוימת על סרטי".
האם יהיה נכון לומר שבכל סרטיך מתקיים איזשהו שילוב בין ריאליזם לסוריאליזם? זה נכון גם בנוגע ל"ארבעה לילות עם אנה", שיש בו רגעים שנדמים על גבול ההזיה. זהו בכלל שילוב שאנחנו מוצאים הרבה בקולנוע מזרח-אירופי, במיוחד בקומדיות.
"זה נכון, ובמקרה שלי זה נובע מכך שגם כאשר כתבתי שירה, נטיתי לכתוב שירה בעלת אלמנטים סוריאליסטיים. אבל אל תשכח שהיה בחיים שלנו תחת המשטר הקומוניסטי משהו סוריאליסטי. מרבית האמנים שפעלו בפולין בעידן הקומוניסטי היו נגד המשטר, אבל הם לא יכלו לבטא את דעותיהם בחופשיות לכן היו חייבים למצוא מיני מטאפורות ואסוציאציות שיבטאו את דעותיהם. לא פעם הפתרון היה לנטוש את המציאות לטובת הפנטסיה או ההזיה. זה מה שיצר איזושהי תחושה של סגנון משותף".
איך מתייחסים אליך כיום בפולין?
"בכבוד. שנים רבות התעלמו ממני, הצעירים בעיקר אפילו לא ידעו מי אני. אבל כל זה השתנה בעקבות ‘ארבעה לילות עם אנה'. עכשיו עורכים לי שם ובמדינות רבות בעולם רטרוספקטיבות. לא היו הרבה סרטים פולניים בשנים האחרונות שזכו להצלחה, כך שהבאתי למולדתי גאווה לאומית (הוא אומר וצוחק). אנחנו גרים כעת בפולין. מצאנו קוטג' באזור שבו צילמנו את ‘ארבעה לילות עם אנה'. אנחנו גרים בלב היער".
תגיות:
אורי קליין,
יז'י סקולימובסקי