סרטים

עדכנו אותנו




המקרה המוזר של ברוך דינר

יום רביעי 08 באוקטובר 2008 05:14 מאת: אורי קליין

רק שני סרטי קולנוע ביים ברוך דינר: האחד, הם היו עשרה, נכנס להיסטוריה של הקולנוע הישראלי. השני הוא אחד הסרטים האקסצנטריים והתמוהים שהופקו כאן



עודד תאומי (משמאל), "הם היו עשרה". הסרט הטוב

ביותר שהופק כאן בידי במאי ישראלי עד לתקופתו

פרסומת

1972 היתה שנה טובה לקולנוע הישראלי. בספרו של מאיר שניצר "הקולנוע הישראלי" רשומים 17 סרטים תחת כותרתה של אותה שנה, ובהם כמה מהסרטים הנודעים ביותר בתולדות הקולנוע המקומי, כגון "לאן נעלם דניאל וקס" של אברהם הפנר, "אני אוהב אותך רוזה" של משה מזרחי, "הגלולה" של דוד פרלוב, "פלוך" של דן וולמן - וגם "מציצים" של אורי זוהר ו"עזית של הצנחנים" של בועז דוידזון.

באותה שנה גם הופק אחד הסרטים האקסצנטריים והתמוהים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי. שמו "הצד השני", ויחסי הציבור שלו, בזמנו, הבליטו את העובדה שהוא כולל עירום נשי חזיתי רב יותר מכפי שנראה עד אז על בד הקולנוע הישראלי (ואמנם הסרט מתחיל בתמונתה של אשה עירומה היוצאת מן הגלים כמין וריאציה על ונוס של בוטיצ'לי). הניסיון לשוות לסרט אופי סנסציוני נועז לא סייע לו. הביקורת קטלה אותו והוא נעלם מהמסכים במהירות רבה.

"הצד השני" - שרובו דבר אנגלית ושמו האנגלי, "Take Two", מרמז יותר מהשם העברי שלו על עיסוקו בקולנוע - הציג את סיפורה של אשה אמריקאית צעירה ושמה סאני לי ג'ונס (שרי רן סמית), שמתגלגלת לארץ ישראל ומחליטה ללמוד קולנוע לצדו של אסי דורון (אורי לוי), במאי פרסומות למוצרים כגון סיגריות ושמן "פיתוי".

אסי דורון הוא מעין סלבריטאי מקומי שלובש את הבגדים המכוערים ביותר שעוצבו לגברים בשנות ה-70; ואף יותר מזה, הוא אמור להיות הגבר הישראלי הקשוח, הציניקן והסקסי, ששום אשה אינה יכולה להישאר אדישה לו (אחת הנשים הנופלות ברשתו מגולמת על ידי יונה אליאן, שבאותה שנה היתה לכוכבת קולנוע מקומית בזכות הופעתה ב"נורית" של ג'ורג' עובדיה). למרות התנהגותו השוביניסטית המחפירה אליה, ואולי בגללה דווקא, סאני מתאהבת באסי, והשאלה היא אם אסי יבחין בכך שהיא האשה היחידה שעשויה אמנם להביא לו אושר ושלווה.

ראיתי את הסרט בזמנו, וזועזעתי, וראיתי אותו שוב כעת, ואף שפגמיו עדיין בולטים, זועזעתי פחות. סרטים ישראליים, גם הגרועים שבהם, נוטים להיהפך למעניינים יותר עם השנים, מכיוון שמיתוסף להם ערכם כמסמכים היסטוריים המעידים על הרגע שבו הופקו.

קורטוב פליני, קצת אנטוניוני

שום דבר בסרט אינו עובד; לא עיצוב הדמויות, לא תיאור היחסים ביניהן, לא הדיאלוגים המביכים ברובם, לא מהלכי העלילה, שנהיים מופרכים יותר ויותר, ולא הדיון במגוון נושאים שהסרט מעלה. אך משהו ביומרה המאפיינת את "הצד השני" מצליח לעורר עניין בצפייה עכשווית בו.

התחושה העיקרית היא שהסרט מנסה לעשות יותר מדי; הוא אינו מסתפק בהצגת סיפור אהבה תפל, אלא מבקש לדון בשאלת היחסים בין גברים לנשים ודרכי ייצוגם על בד הקולנוע - בסצינה המופרעת ביותר בסרט "מתחזה" סאני לאסי בניסיון להרגיש איך זה כשאשה ניצבת בעמדת המפתה המסורתית השמורה לגברים - וגם בקשר בין קולנוע למציאות: אסי אינו רוצה להיות אך ורק במאי פרסומות; הוא משוטט בארץ עם מצלמתו ומצלם סרט תיעודי, שנושאו לא ברור ונכללות בו סצינות מבוימות רבות, כגון שיחה בשדה התעופה עם עולים מברית המועצות, שלכאורה הגיעו עתה לארץ אך מגולמים על ידי שחקנים (ההיבט הזה מוסיף ל"הצד השני" מידה של אקטואליות דווקא). סאני, שכנראה אינה מבינה דבר וחצי דבר בקולנוע, נחרדת לגלות את מידת המניפולטיוויות הכרוכה בעבודתו של אסי ומסיקה מכך על מידת היכולת שלו לקיים יחסים "אמיתיים" עם אשה.

יש הרגשה שהסרט נערך בחופזה. גם מבחינה סגנונית הוא נדמה כבלגן מוחלט של השפעות קולנועיות שונות: מסרטים צרפתיים של שנות ה-60 - בעיקר של רוז'ה ואדים - עם קורטוב של פליני וקצת "נקודת זבריסקי" של אנטוניוני (כמה מהסצינות המשעשעות ביותר בסרט מתרחשות בקרב קומונה של היפים המשתובבים להם בנגב). אבל איזושהי תבונה פועלת בו למרות הכל, והיא מגבירה את תחושת התמיהה שהסרט מעורר ונובעת בראש מזהותו של היוצר החתום על התסריט והבימוי שלו.

ארץ צחיחה ומאיימת

"הצד השני" היה נדחק מזמן לשולי הזיכרון הקולנועי כאחד הקוריוזים שתולדות הקולנוע הישראלי גדושות בהם לולא כתב וביים אותו ברוך דינר, שתריסר שנים קודם לכן, ב-1960, ביים את "הם היו עשרה", אחד הסרטים החשובים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי המוקדם. אלה שני הסרטים היחידים שדינר ביים, ואין בתולדות הקולנוע הישראלי עוד מקרה כה מוזר של במאי שביים שני סרטים כה שונים זה מזה בסגנונם, רמתם וחשיבותם (בנוסף לשני סרטי קולנוע אלה ביים דינר ב-1992 סרט טלוויזיה ושמו "האסיסטנט של אלוהים", שהתבסס על תסריט מאת סביון ליברכט).

 מתוך "הצד השני"

"הם היו עשרה", המציג את סיפורם של עשרה מהגרים מרוסיה שמתנחלים על ראש גבעה בגליל בסוף המאה ה-19, איננו סרט נשכח; אין כמעט ספר, מאמר או עבודה אקדמית העוסקים בתולדות הקולנוע הישראלי, שאינו דן בו בהרחבה. אבל יוצרו הוא סיפור אחר. כשהעליתי את שמו של דינר ב"גוגל", הופתעתי ממיעוט האזכורים שלו; אפילו ב"ויקיפדיה" לא מוקדש לו עדיין ערך, ושמו מוזכר בה רק בערכים שמוקדשים לשחקן יוסף "בומבה" צור (שהופיע ב"הם היו עשרה"), הבמאי אריה להולה (שדינר הפיק ב-1951 את סרטו "עיר האוהלים") וקרן הקולנוע הישראלי, שדינר ניהל בשנים שהיא תמכה בשורה של סרטים ישראליים חשובים כגון "מאחורי הסורגים", "חמסין", "אוונטי פופולו", "מתחת לאף" ו"בלוז לחופש הגדול". בארכיון עיתון "הארץ" אפילו לא מצאתי ידיעה המתייחסת למותו לפני כמה שנים.

"הם היו עשרה" הוא הסרט הטוב ביותר שהופק כאן בידי במאי ישראלי עד לתקופתו. מרבית ההתייחסויות לסרט ממקמות אותו בהקשריו של הקולנוע הלאומי שהתפתח בישראל בשנות ה-50 ודנים בהיבטים האידיאולוגיים שלו הקשורים ליחסו למקום הזה ולתושביו היהודים והערבים. אם יש התייחסות להיבטים הצורניים של הסרט, הרי הנטייה השלטת היא לתאר אותו כמערבון מקומי.

אין ספק שהסרט מעניין מהבחינות האלה, אבל הוא גם הרבה יותר מזה. כמו סרטים חשובים נוספים בתולדות הקולנוע המקומי, "הם היו עשרה" הוא סרט שבעת ובעונה אחת מסכם את הקולנוע שקדם לו ומהווה פתח לקולנוע שיבוא בעקבותיו.

בצפייה עכשווית בסרט, שתסריטו נכתב בידי דינר יחד עם גבריאל דגן (שגם משחק בסרט) ומנחם שובל, בולטת העובדה עד כמה המושגים בית וקהילה, כפי שהם מתוארים בו, מעורערים: הבית הוא ארעי, הקהילה מורכבת מיחידים שאינם משתלבים לקולקטיב, למרות הטקסים החברתיים שהם משתתפים בהם הכוללים קטעי שירה משותפת ואפילו קטע של ריקוד חסידי בעת הקציר, שנדמים כיום כמו פארודיות (גם אם הכוונה המקורית לא היתה כזאת); והכובש, במקרה הזה הכובש הטורקי, הוא זה שמוצג בסרט כאויב המאיים ביותר.

והמקום, הארץ הזאת שלאורך הסרט כולו מהללים את דבר השיבה אליה, מתואר בסרטו של דינר כחלל צחיח ומאיים אף הוא. יותר מכל זוכרים מ"הם היו עשרה" את השמים שבו, שנוכחים בכל סצינה כמעט שמתרחשת מחוץ לחורבה שבה גיבורי הסרט מתגוררים. בניגוד למערבוניו של ג'ון פורד, למשל, שבהם השמים מייצגים את המרחב והחופש של אמריקה, ב"הם היו עשרה" השמים מעיקים על הנוף וסוגרים עליו.

אם יש משהו משותף אחד בין "הם היו עשרה" ל"הצד השני" הרי זה העיסוק של שני הסרטים במאצ'ואיזם, מוגבלותו וסכנותיו. אך הסרט המאוחר יותר נדמה עכשווי פחות מקודמו. למרות צרימותיו הבלתי נמנעות של "הם היו עשרה" בכל הנוגע לדיאלוגים ולסגנון המשחק, יש בו משהו שעודנו רלוונטי למצב הרוח הלאומי שבו אנחנו נתונים כעת, ולפיכך הוא מותיר את יוצרו, מעט עלום ככל שיהיה, רלוונטי לתולדות הקולנוע שמנציח את סיפורו של המקום הזה.





(6 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5