שלום לתמימות

יום שישי 07 במרץ 2008 00:45 מאת: אורי קליין, גלריה הארץ

קדימה, תריץ אחורה הוא סרט שמתרפק על הילדותיות ומתגעגע למה שאיננו עוד. הוא מתעסק באובדן ועל אף שהוא משעשע, הוא עטוף במלנכוליות

"קדימה, תריץ אחורה", סרטו החדש של הבמאי מישל גונדרי, עוסק באובדן: אובדן של אהבה, אובדן זיכרונה של אותה אהבה, אובדן העבר והזיכרון המעצב אותו - ואובדנה של התמימות, שאצל גונדרי מתבטאת בילדותיות ובאינפנטיליות. בכך גם עסקו סרטיו הקודמים, ובהם "שמש נצחית בראש צלול" (שאת התסריט שלו כתב צ'רלי קאופמן) ו"מדעי החלום" (שאת תסריטו, כמו את זה של הסרט הנוכחי, כתב גונדרי).

החיים חולפים מהר מדי לגיבורי סרטיו של גונדרי, והם רוצים להתערב בהם, לעצב אותם, אולי אפילו לרוץ לאחור ולברוא אותם מההתחלה. "העבר הוא שלנו", מכריזה אחת הדמויות בסרט, שמגלמת מיה פארו, "ואנחנו יכולים לשנות אותו". האומנם?

הטיפול בנושא הזה מקנה נפח רגשי לסרטיו של גונדרי, למרות מגבלותיהם והילדותיות שמאפיינת אותם. עלילת "קדימה, תריץ אחורה" מתרחשת בפאסאיק שבמדינת ניו ג'רסי. זו עיר קטנה, מכוערת, שבנייניה מטים ליפול. המצלמה, שמתעדת אותה באקספרסיוויות, מספקת לסרט מעטפת סגנונית הולמת. היא מייצגת את האורבניות האמריקאיות בשפל; נדמה שיש בה רק שרידים של עבר ועתידה אינו נראה לעין.

היסטוריה אבודה

העלילה מתמקדת בספריית הווידיאו של מר פלטצ'ר (דני גלובר). קלטות הווידיאו שבספרייה ניצבות על מדפים בעטיפות קרטון משומשות כמו היו מזכרות מעבר לא מכובד. הרווחים ביניהן יוצרים מראה של פה פעור, ששיניים חסרות בו. לקוחות הספרייה, תושבי השכונה, מסתייעים בשירותיו של מייק (מוס דף), עוזרו הלא חכם במיוחד של מר פלטצ'ר. חברו הטוב ביותר של מייק, ואחד מלקוחותיו הטורדניים ביותר, הוא ג'רי (ג'ק בלאק), שמתגורר בקרוואן סמוך למפעל להפקת חשמל.

כאשר מר פלטצ'ר יוצא לבדוק מה מתרחש ברשתות הגדולות להשאלת קלטות ומכירתן, הוא מותיר את ניהול הספרייה באחריותו של מייק. מר פלטצ'ר רוצה לבדוק אם אפשר להציל את הספרייה, הממוקמת בבניין שמתכנני העיר מייעדים להריסה. לטענתו, זהו בניין היסטורי, משום שהמלחין ופסנתרן הג'ז פאטס וולר נולד בו. הוא גם טוען שפאסאיק היתה בירת הג'ז של אמריקה, אבל איש כמעט אינו זוכר זאת. האומנם? מה זה משנה. הרי העבר הוא שלנו כדי לעשות בו כאוות נפשנו וחלומותינו.

בזמן שפלטצ'ר מנסה לגייס את הכסף הנדרש כדי להציל את הבניין מחליט ג'רי לחבל במפעל להפקת חשמל, שלטענתו מפיק גלים שפוגעים במוחו. המבצע משתבש כמובן, ג'רי מתחשמל ונהפך לשדה מגנטי מהלך. בבואו לספרייה הוא מוחק בלי ידיעתו את כל הקלטות. מייק המיואש וג'רי הנלהב מחליטים לצלם במהירות גרסאות חדשות בנות 15 דקות של הסרטים שנעלמו ובהם "מכסחי השדים", "רובוקופ", "מלך האריות" ו"הנהג של מיס דייזי" (ג'רי מגלם את היהודייה הדרומית הקשישה והנרגנת ומייק את הנהג).

בהדרגה מצטרפות דמויות נוספות למבצע השחזור וההצלה של העבר, ולבסוף כל תושבי השכונה. הם מתלהבים מהגרסאות החדשות ואינם מבחינים שזהו אינו המקור. מכאן ועד לרצונם של גיבורי הסרט לעבור מהעתקה ושחזור למקור עצמו המרחק הוא קצר; כשמתברר להם שהמהלך אינו חוקי (מבשרת להם על כך עורכת דין צוננת בגילומה של סיגורני ויבר, שהופיעה ב"מכסחי השדים") הם מחליטים ליצור סרט מקורי שיעסוק בחייו של פאטס וולר, שנולד, או לא, בבניין שבו נולדה הפנטסיה המניעה את סרטו של גונדרי.

חזרה אל המקורות

שאלות של סבירות ואמינות אינן רלוונטיות ל"קדימה, תריץ אחורה". להיפך אפילו. הסרט עוסק בצורך וביכולת להתעלם מהן. אחד ההיבטים המפליאים ביותר הוא כיצד מתוך העלילה המופרכת שלו, ויש שיגידו שטותית למדי, עולה נימה של מלנכוליה כנה שעוטפת את הסרט. הסרט עוסק במהירות שבה הדברים חולפים; טכנולוגיה אחת מחליפה את האחרת, תוכנית עירונית אחת מוחקת את קודמתה ועבר חדש מחליף את זה שקדם לו. לרגעים נראה הסרט כמו קינה על הזמן החולף בלי שיותיר את סימניו בהווה. הצלחתו של גונדרי להביע את הרגש הזה במסגרת העלילתית הקומית היא הנס הקטן של סרטו.

כמו ב"מדעי החלום", שהשתמש בקטעי אנימציה, בובות ותחבולות חזותיות שונות שנולדו בימיו הראשונים של הראינוע כדי לתאר את עולמו הפנימי של הגיבור, מבטאים הקטעים האלה ב"קדימה, תריץ אחורה" את רצונו של גונדרי, במציאות שמשתנה מהר מדי, לחזור אל מקורותיו הקדומים והראשוניים של הקולנוע. היענותם של תושבי השכונה לסרטים שיוצרים ג'רי ומייק, שהם פרימיטיוויים ומתוחכמים כאחד, מייצגת את הרצון לחזור לבסיסו של הקולנוע, לזהות בו תמימות שאבדה ולגלות מחדש את העבר, אמיתי או מדומה, שממנו אפשר להתחיל את הסיפור מחדש.

באחד מביקוריו הנפעמים בסניף גדול של רשת ספריות די-וי-די מגיע פלטצ'ר למסקנה שבספריות כיום יש מקום רק לשתי קטגוריות: סרטי פעולה וקומדיות, משום שאלה רוב הסרטים שהוליווד מפיקה. אין זו אמירה אופטימית בנוגע למצבו של הקולנוע האמריקאי כיום והדבר מבליט את הצד האירוני של "קדימה, תריץ אחורה". הוא משתלב בממד הסנטימנטלי שלו ויוצר סרט שמתרפק על הילדותיות שלו ומביע ערגה למה שאיננו עוד.