יצירת המופת הראשונה של 2007

יום רביעי 23 במאי 2007 00:06 מאת: דניאל פאיקוב, עכבר און ליין

"זודיאק", סרט בלשי שלא מסתמך על טוויסטים והפתעות ליצירת דרמה, ודורש מהצופה מחשבה ומצדיק אותה, הוא פרויקט של במאי שיש לו מה להגיד

למרות שמככבים בו שניים מהשמות החמים ביותר בהוליווד, ג'ייק ג'ילנהול ("הר ברוקבק") ומארק ראפלו (“שמש נצחית בראש צלול”), “זודיאק" כלל אינו סרט של שחקנים אלא של במאי. זהו סרטו השישי במספר של דיוויד פינצ'ר, במאי שהמוניטין שלו כיוצר חשוב עומד ביחס הפוך לכמות הסרטים החשובים עליהם הוא אחראי בפועל. מתוך סרטיו הקודמים, רק "שבעה חטאים" ו"מועדון קרב" הפכו אותו ליקיר הפאנבויז. מאז "מועדון", פינצ'ר ביים רק את "החדר" המינורי ב-2002, ונעלם לחצי עשור. “זודיאק" הוא סרט הקאמבק שלו. התגעגענו.

הסרט עוקב אחר מעלליו של הזודיאק, רוצח סדרתי שפעל בצפון קליפורניה לאורך סוף שנות השישים ותחילת השבעים. המרדף אחריו מתנהל בשתי חזיתות, על ידי צמד בלשים של משטרת סאן פרנסיסקו, דיוויד טושי (מארק ראפלו) ו-ויליאם ארמסטרונג (אנתוני אדוארדס, דוקטור גרין מ"אי.אר."), ושני כתבים של העיתון המקומי "סאן פרנסיסקו כרוניקל", רוברט גרייסמית (ג'ייק ג'ילנהול) ופול אייברי (רוברט דאוני ג'וניור). אך החקירה, שמתחילה כמירוץ נגד הזמן, הופכת במהרה לפרוייקט ארוך ומתיש. הימים הופכים לחודשים ולשנים, מספר החשודים הולך וגדל, אשמים פוטנציאליים מתגלים ונפסלים, והזודיאק ממשיך לחמוק מיריביו.

“זודיאק" הוא סרט על תסכול אבל לא בהכרח סרט מתסכל. הבימוי של פינצ'ר וירטואוזי כתמיד ושומר על רמה נאותה של מתח ועניין לכל אורכו - סרט בן שעתיים וחצי מעולם לא הרגיש קצר יותר. זהו סרט בלשי מהזן של police procedural, שאינו מסתמך על טוויסטים והפתעות ליצירת דרמה, אלא על הצטברות של פרטים והריאליזם של תהליך החקירה. יחסית ליצירותיו הקודמות של פינצ'ר, “זודיאק" הוא רגוע יותר ומסוגנן פחות. מתוך צוות המשתתפים המרשים, עם קרוב לעשרים פרצופים מוכרים, כל שחקן מגיש הופעה סולידית ואף אחד לא מתבלט. הצילומים של הצלם המבריק האריס סאווידס ("לידה", "אלפנט") אסתטיים אך פונקציונליים. האפקטים ופעלולי המצלמה מנקרי העיניים מסרטיו הקודמים של פינצ'ר מוגבלים למינימום. זהו סרט של במאי שיש לו מה להגיד.

"זודיאק" מתחיל ב-1969, בתחילתו של העידן בו כולנו חיים, והוא משרטט את השינויים העיקריים של ארבעים השנים האחרונות, בין אם של חברה, פוליטיקה או מנטליות. החשוב מביניהם הוא ירידתו של האינדיבידואל ועלייתו של הסמל, אותו ניתן לארוז ולמכור בסרט קולנוע או משדר חדשות. הזודיאק מתחיל את הסרט כאדם בשר ודם, אבל במהרה הממשיות שלו מוטלת בספק ושאלות מטרידות מתחילות להתעורר. האם הזודיאק בכלל קיים או היה קיים? האם הוא ביצע את כל הרציחות המתוארות בסרט או רק חלק מהן?

סמל או לא סמל, מיתוס הזודיאק מקבל חיים משל עצמו, והופך לאובססיה עבור טושי ובמיוחד גרייסמית (שעל ספריו מבוסס התסריט של ג'יימס ונדרבילט). הסצינות האחרונות של הסרט כלל אינן מכילות אף אחד מהגיבורים הראשיים. המיתוס בלע את המציאות, פשוטו כמשמעו.

בארה"ב, "זודיאק" הספיק כבר לעלות לאקרנים ולהיכשל. אין בזה שום דבר מפתיע. זהו לא סרט לקהל הרחב ולא מותחן רוצחים סדרתיים טיפוסי. זהו סרט שדורש מחשבה ומצדיק אותה. מאז עונת האוסקרים האחרונה היו לנו מספר סרטים בעלי ערך בידורי, עוד כמה בעלי רעיונות מעניינים, ואף לא יצירה אחת שתיזכר כמה שנים מהיום. ולכן אני גאה לדווח ש"זודיאק" הוא יצירת המופת הראשונה לשנת 2007. הגיע הזמן.