קומדיה עסיסית עם חניבעל לקטר

יום שני 30 באפריל 2007 00:32 מאת: דניאל פאיקוב, עכבר און ליין

"עדות שבורה", מותחן מפותל בו מגלם אנתוני הופקינס דמות שמזכירה את חובב בשר האדם האהוב, הוא סרט בינוני ולא מותח עם שחקנים מצויינים

יותר מעשור וחצי אחרי, המורשת של "שתיקת הכבשים" עדיין איתנו. קודם זה היה "חניבעל - מקור הרוע", פרק נוסף (אבל נטול אנתוני הופקינס) בעלילות ידידנו חובב בשר האדם. ועכשיו, שבוע שלם אחריו, מגיע אלינו "עדות שבורה", מותחן ובו הופקינס מגלם דמות כמעט זהה (אבל אל תקראו לו חניבעל) לגיבור אותו גילם בשלושת הסרטים קודמים בסדרה. הפעם הופקינס לא אוכל אף אחד עם קיאנטי ושעועית, הוא לא עושה אפקטים קוליים מגניבים, ובאופן מפתיע הוא עדיין אחד הדברים הטובים ביותר בסרט.

יום בהיר אחד חוזר התעשיין העשיר טד קרופורד (הופקינס) הביתה, ויורה באשתו. המשטרה מגיעה, הפושע נלכד, כולם בטוחים שהתיק סגור. בבית המשפט ניצב מולו וילי ביצ'ם (ראיין גוסלינג, "היומן"), תובע מחוזי מוכשר, אך צעיר ופוחז. תוך זמן קצר, קרופורד מתחיל לפורר את הקייס מול עיניו של התובע.

המשפט הופך למשחק חתול ועכבר בין קרופורד לביצ'ם, ובמידה רבה יותר, בין הופקינס לגוסלינג. "עדות שבורה" הוא אמנם סרט בעל עלילה סבוכה ומפותלת, אך ההנאה שניתן להפיק ממנו אינה בהכרח קשורה לעלילה. זהו סרט של שחקנים, של גניבת הצגה, של קריצות למצלמה. המתח מתאפס, עלילת הרצח נדחקת אל המושב האחורי ו"עדות שבורה" הופך, מכל הדברים, לקומדיה עסיסית.

אם לא מתביישים לצחוק בסרט שמעמיד פני רציני, הקומדיה אינה רעה בכלל. הופקינס מגייס את ארסנל השטיקים הקבוע שלו, המבוסס בעיקר על חניבעל לקטר עם כמה חידושים מתוך "טיטוס". הוא עושה פרצופים, מדבר במבטא מצחיק, מעמיד פני אידיוט, ומתעלל בגוסלינג בצורה חיננית ואינטליגנטית. גוסלינג אינו יכול להתחרות בו, וגם לא מנסה. המשחק שלו מינורי יותר, ריאליסטי יותר, וכמו תמיד, אי אפשר להוריד ממנו את העיניים. חודשים ספורים אחרי ההצלחה שלו בדרמת האינדי Half Nelson, גוסלינג שוב מוכיח שהוא אחד השחקנים המוכשרים של דורו.

שאר האלמנטים בסרט לא עומדים בקנה אחד עם עבודתם של שני הכוכבים. לא התסריט, לא הבימוי ואפילו לא השחקנים האחרים. רק דיוויד סטרייתרן ("לילה טוב ובהצלחה") סולידי כתמיד בתפקיד המורה הרוחני של ביצ'ם. אבל שתי השחקניות, רוזאמונד פייק ואבמת' דווידץ, מקבלות תפקידים חד-מימדיים ומתבזבזות בצורה מחפירה. במקרה של דווידץ ("ג'ונבאג"), זה עניין של ליהוק גרוע. היא מגלמת את אשתו של קרופורד ומבלה את רוב הסרט במצב אופקי. אין סיבה ללהק שחקנית מוכרת לתפקיד כה חסר חיים. פייק המוכשרת, ששיחקה את מלכת הקרח ב"למות ביום אחר", מגלמת את האינטרס הרומנטי של ביצ'ם, בעלילת משנה מודבקת שאינה מפגינה שום קשר לסרט כמכלול. גם לה הגיע יותר.

לקראת סופו, "עדות שבורה" נזכר שהוא בעצם מותחן ומחליט להתנהג בהתאם. בשלב הזה הרכבת כבר עזבה. הטוויסטים האחרונים חלשים, לא משכנעים, לא מספקים את הסחורה. כיאה למותחן שהוא בעצם קומדיה שהוא בעצם אף אחד מהנ"ל, הסצינה שמשאירה את הרושם החזק ביותר היא של גוסלינג מדקלם שיר, "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" מאת אחד בשם דוקטור סוס.