הלחיצה על כפתור השיגור מנתקת אותנו מהקרקע במהירות מסחררת  ושואבת את עור התוף. הכל נרגע כשהדלתות נפתחות בקומה 49 ואנו נעמדים בפתחה של המסעדה הגבוהה בישראל. לארוחה עסקית יש מגוון סגנונות: היא יכולה להגיע בניחוח זול של שמן שרוף ושניצל בפיתה, או בריח של אנשי היי-טק שיאכלו הכל ב-39 שקלים. לעיתים רחוקות תמצאו דיל שאכן מצדיק את הילת היוקרה - מסעדה בה האנשים מעונבים ודיסקרטים, והתחושה הכללית במקום היא של ניתוק מהמציאות שנמצאת 187 מטרים מתחתינו.  כזו היא 2C.

לארוחה הזו לקחתי איתי את אבא שלי. זו לא היתה פגישה רשמית, אבל אם תכירו את המשפחה שלי תבינו שמדובר בעסק לכל דבר, ולא מוצלח במיוחד. כך, עם מגוון נושאים מרתקים לשיחה (87 דודים ובני דודים) הובילה אותנו המארחת לשולחן המשקיף על הצד הכי יפה של גוש דן: הים. 

מוזיקת צ'ילאאוט מלווה אותנו לאווירה רגועה יותר, ומשתלבת בדייקנות עם ריהוט עץ מהגוני כהה וריפוד עור תואם. נוף תל-אביב בין הערביים נשקף מהחלונות ומשלים את העיצוב המוקפד במסעדה שמתגלה כאחד המקומות הנעימים בעיר. העסקית מוגשת עד שעה חמש, ובשעת צהריים מאוחרת יש סביבנו שלושה שולחנות מאויישים: פגישת עסקים אחת ועוד שני דייטים.

התפריט העסקי כולל מנה ראשונה ועיקרית תמורת 79 שקלים, בין הראשונות תמצאו טרטר טונה אדומה סלט סינטה חצי כבושה וקבב ים. בעיקריות מדברים על פילה סלמון, פרגיות צלויות, קבב טלה, פטוצ'יני בקר ועוד. לפני כן מקבלים "לחם הבית" משעמם, מלווה בשלושה מטבלים, מיותרים אף הם. לראשונות הזמנתי טרין כבד אווז בריבת דובדבנים ומרלו ואבא הזמין ריזוטו בקר ופטריות יער שהומלץ על ידי המלצרית המקסימה. למסעדה כשרה, המבחן האולטימטיבי הוא להכין ריזוטו בקר בלי להשתמש בחמאה ועדיין להשיג את הטעם החמאתי העשיר והדשן שהופך תבשיל אורז לריזוטו. 2C עמדה במבחן בכבוד ראוי. קודם כל, כמו כל המנות, היא הגיעה מעוצבת ונראתה מצויין. הריזוטו, מכוסה ברצועות כרישה מטוגנות, היה עשיר בטעמי פטריות ואדמה שהשתלבו יפה בבשר. טרין האווז זכה בציון נמוך מעט מהריזוטו אך עדיין מנה ראשונה מוצלחת, שהצטיינה בעיקר בריבת הדובדבנים המצויינת.

בין המנות הספקתי להתעדכן בריבי דודים, ענייני ירושה ורכישות משפחתיות. (איך אמא שלי העיזה לקנות שולחן סלון חדש בלי להתייעץ?) טורטליני טלה ופילה דניס שהגיעו לשולחן הצילו אותי מעוד סיפור משפחתי. הטורטליני, "ספיישל היום" שהומלץ על ידי המלצרית, כלל חמישה כיסונים עצומים ורטובים שכוסו במעטה צבעוני של קוביות גזר ופטריות. אבל אחרי טעימה התברר שהמנה תפלה כמו השולחן החדש של אמא שלי. לירקות לא היה טעם. הטורטליני לא היה יותר טוב: טעם עז של כבש השתלט בביס הראשון, ובביס השני המנה נכשלה סופית. המלצרית שבאה להתעניין הסבירה שמדובר במנה ניסיונית והתעקשה להגיש לנו מנה חלופית. החלטתי ללכת על הבנאלי והבטוח: אנטריקוט. הפעם זה כבר היה מוצלח, אבל לא מלהיב.

הדג, לעומת זאת, היה הצלחה כבירה. שתי חתיכות נאות שנצרבו עם העור במידה הנכונה, עם בשר רך ועדין טעם. אבא שלי אמר שטעים. כדי שתבינו את גודל הקומפלימנט, אני יכול לציין שבפעם האחרונה שהוא אמר על משהו שהוא טעים, נשיא המדינה עוד נחשב למינוי מכובד.

את הסיגריה שאחרי עשינו על הבר, שלהפתעתנו, בניגוד למסעדה סבל מהזנחה קשה, צבע דהוי וכסאות מתנדנדים. אנשי העסקים בשולחן לידנו קמו שבעי רצון וכרס ואנחנו ביקשנו חשבון.

חשבון:
מצב רוח: יוקרתי וכשר
הדיל: מ-180 מטר גובה תל אביב נראית לא רע.
המלצה לבעלים: נראה לי שאתם עושים את זה נכון.
המלצה ללקוחות: יש חניה, יש נוף, יש אוכל ואפשר לעשות שופינג אחרי האוכל.