לאילתים יש טעם מלוח

יום שני 13 באוגוסט 2007 07:35 מאת: איילת הוכמן, עכבר העיר און ליין

בין כמויות מרשימות של ערסים וטראנסים סוג ד' מתחבא לו ה-Heat, בר אינטימי וביתי שנותן את התחושה שבשבילה מגיעים לאילת - חופש


אי קטן של שפיות. אילוסטרציה

(צילום: באובאו)

פרסומת

-"כפרה, איך מגיעים ללב שלך?"
-"משם," אני מצביעה לכיוון ההפוך מזה שאני הולכת אליו. "שמאלה עד הסוף ולא להתראות".

הערס בג'ינס המשופשף עוד ממלמל משהו כמו "מי רצה להתחיל איתך בכלל" אבל אני ממשיכה ללכת. הדרמתי עד אילת ונראה שהחום כאן מושך ערסים כמו זבובים. אני מפלסת את דרכי בטיילת בין בחורות בחצאיות קצרות מדי ועקבים גבוהים מדי ובין בחורים בחולצות צמודות שמפזרים לכל עבר "זה כאב כשנפלת מגן עדן?" למרות שהבנות פה דווקא נראות כאילו הן נפלו מבורדל שכונתי.

אני מגיעה לסוף הטיילת מיוזעת ולמודת קרבות, ועושה את דרכי לאזור התיירות לקנות סיגריות. אני מנסה לבודד את הטראנסים הגרועים זה מזה, כשאוזני תופסת שיר של
lifehouse שהייתי בטוחה שאף אחד מלבדי לא מכיר. הוא מגיע מה-heat, בר קטן שממוקם בפינה שמאלית של המתחם. באמת שהחום בלתי נסבל ולא תזיק לי איזו בירה קרה. כמו שאמר מאיר אריאל, כל העניין הוא לשתות משהו קר בלב מדבר. אני נכנסת.

ה-heat הוא לאונג' בר אינטימי שנראה כאילו הוא ממוקם בפרבר אמריקאי. הקירות שלו מכוסים קורות עץ עד האמצע, ומשם צבועים בסגול מנצנץ. כדור הדיסקו שתלוי מהתקרה מייצר דוגמאות על הקירות מהתאורה האדומה. בחוץ פזורים שולחנות, כיסאות ושתי ספות מעור שחור. יריעות ברזנט אדומות (ומערכת סראונד לא רעה בכלל) חוסמים את שטף הטרנסים והמזרחית שמאיימים לחדור מבחוץ.

אני מתיישבת על הבר. מולי יושבת חבורה, הם נראים כמו מקומיים שסיימו יום עבודה ומנהלים שיחה ערה על שוניות ואלמוגים. במרחק כמה כיסאות ממני יושב צעיר עם עגיל עץ ענקי באוזן שמאל ולוגם בירה קרה. הוא נראה כאילו הגיע לכאן במקרה, בערך כמוני. הברמן האנרגטי, שאח"כ נחשף כבעל המקום, ניגש אליי ושואל מה בשבילי. לוח הגיר שתלוי מעליו מודיע שקוקטייל הבית עולה 25 שקלים. "מה זה קוקטייל הבית?" אני שואלת. "מה שתרצי שהוא יהיה", הוא מחייך. "מה בא לך? מתוק? חמוץ?" "חמוץ," אני עונה והוא מתחיל להוריד בקבוקים מהמדפים. "כבר מגיע".

הוא מגיש לי קוקטייל צהבהב שלא דומה לשום סקס און דה ביץ' ששתיתי בעבר. טעם מעניין, חמצמץ, אילתי. הוא בודק שטעים לי והכל בסדר לפני שהוא מתפנה לעיסוקיו, כלומר להתווכח עם יושבי הבר על השיר שנשמע ברקע, muse אם אני מזהה נכון. אחרי שהוא זורק כמה פאנצ'ים בויכוח הוא ניגש אליי ואל הבחור עם העגיל ומציע לנו להצטרף. "בואו, תתקרבו, מה אתם יושבים לבד." אנחנו מתקרבים לחבורה העליזה. הבחור שנראה תועה באמת מגבעתיים, והוא כאן בשביל קורס צלילה. אנחנו מנהלים שיחה קצרה על טיב הבירות בברים בתל אביב. המקומיים פוצחים בשיחת היכרות, ותוך זמן קצר עולה העובדה שבצפון הרחוק, בתל אביב, אני שרה.

"נתן!" צועק אחד הבחורים בלי אזהרה מוקדמת. "הבחורה שרה! אתה מוכן כבר להוציא קלידים?" העיניים של שניהם נדלקות ותוך דקות נתן, הברמן, מחבר למערכת קלידים ומיקרופון ומתחיל לחמם את האצבעות. "מה שרים?"

תוך דקות מתהווה קבוצה מצומצמת ששרה בקולי קולות. אני מנסה בכל כוחי להתקיל את נתן בשירים שבטוח רק בחורות בכייניות מכירות, כמו שנאייה טוויין, אבל האצבעות שלו מיד רצות במיומנות על הקלידים, והוא עוד מתקן אותי במילים. פשוט אין שיר שהוא לא מכיר. אחד מיושבי הבר, בחולצה קרועה שכתוב עליה 'ג'אז בים האדום', שיער ארוך וכפכפים לוקח פיקוד על חלוקת השתייה, כי הברמן הרי עשה הסבה מקצועית זמנית. אני לא בטוחה שהוא בכלל עובד שם, אבל היה בזה פשוט משהו טבעי. כשאני שרה את leaving on a jet plane נכנס לבר בחור בלונדיני, שזוף, עם שרשרת צדפים ארוכה. הוא מחייך אליי. אתמול ישבנו יחד בים. הוא מתיישב לידי ומזמין בירה, אני שרה I hate to go, ושנינו יודעים שאוטוטו אני חוזרת לתל אביב. כשאני מניחה את המיקרופון הוא משלם, ואני יוצאת אחריו. ל-heat  - אי קטן של מקומיות שקטה, מוזיקה טובה ואווירה מגניבה שיודעים לייצר רק באילת, יש טעם חמוץ מתוק של קוקטייל הבית, ולאילתים יש טעם מלוח, של ים.

שורה תחתונה:
מחירים: כנראה שללא מע"מ. 25 שקלים לקוקטייל הבית, 16 לטובורג ו-22 לקורונה.
מהחבית: הייניקן וגולדסטאר.
מוזיקה: רוק, פרוגרסיב, ישראלי, וכל מה שעושה נעים באוזן.
אווירה: מגניבה, חמה וחופשית.
מיוחדים: ברמן שהוא גם בעל המקום וגם קלידן וזמר מוכשר. הופעות מגוונות וערבי קריוקי.
בקיצור:  אם אתם באילת, תנו קפיצה. כי אם נחזור רגע למאיר אריאל, הגיע זמן שתוציאו את הלשון הארוכה שלכם מתרבות המערב.


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(16 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5