השיבה להודו

יום שני 18 בדצמבר 2006 08:13 מאת: צבי גילת, עכבר העיר תל-אביב

במסעדת 24 רופי בתל-אביב האוכל זול, אבל זאת בעיקר הזדמנות להרגיש כמו בחופי גואה, בלב אזור המוסכים של דרום העיר

הנושא שלנו הפעם הוא היחס שבין התוכן לצורה. לפעמים זהו יחס מתעתע למדי. קחו את ידידי א', למשל. מה אנחנו יודעים עליו? הוא נשוי, יש לו שני ילדים, הוא מנהל מכון מחקר משגשג לסקרי שוק ומרצה מבוקש בתחומו. רוב היום, לכן, הוא נאלץ להסתובב בחולצה מגוהצת, ולרוב גם בעניבה, ולדבר על סטטיסטיקה. רק אם תביטו בו קצת יותר מקרוב תזהו את הניצוץ הממזרי בעיניים ואת תשוקותיו לנתץ מסגרות ולהוציא את עצמו מההתפלגות הנורמלית. הוא ממליץ לי ללכת ל"מסעדה הודית נחמדה, 24 רופי שמה, ברחוב שוקן". הוא סבור שזה יכול להתאים למדור שלי כאן. אני שואל אותו איפה ברחוב שוקן, והוא נותן לי תיאור כללי. "מול עיתון 'הארץ'", הוא אומר לי. "לא תהיה לך בעיה למצוא. כל אחד מכיר".

יופי. הגעתי לשם ביום שישי בבוקר רק כדי לגלות שאיש ברחוב אינו מכיר, ושגם אין שום שלט בחזית הרחוב שמדווח על המסעדה. בסוף נפלתי על האיש שיושב בבודקה של מפעל הפיס. "זה פה", הוא אמר לי והצביע על מוסך הקטנועים שמולו. פילבלתי בעיניי. "זה בקומה השנייה", הוא אמר באדישות, "וביום שישי הם לא עובדים".

חזרתי באמצע השבוע. בחזית הרחוב, מול הדוכן של הפיס, יש אולם תצוגה של קטנועים חדישים, אופנועים ומיולים. בדיוק מולו ממוקם אולם בגודל דומה, אלא שרצפתו אינה מרוצפת שיש, אלא מרובבת שמן וגריז. זה המוסך, ובו מקבלים אותם קטנועים יחס ענייני הרבה יותר, נטול חנופה והסוואה, לאחר שנתיים על הכביש. אבל אם לא חפצת בקטנוע מנהלים חדש, אתה עולה במדרגות. עכשיו אתה דורך על שטיחונים, באפלולית הנעימה, וצלילי סיטאר מלווים אותך למעלה. בעיקול המדרגות תוכל לאסוף מהשולחן הקטן שפע של הצעות לסדנאות רוחניות ודיווחים על הופעות של להקות אזוטריות שמשלבות מוזיקה יהודית עם טקסטים סוּפיים או להפך. בקיצור, יצאנו למסע הרוחני למזרח.

אם טרם הפנמתם את הנתק בין התוכן לצורה, 24 רופי תיתן לכם את המכה הניצחת. זהו אולם תעשייתי נטול מחיצות שהוסב לזוּלה. צבעו אותו בצבעים צהבהבים, פיזרו מזרנים ופינות ישיבה רכות, תלו כמה אהילים צבעוניים, ריפדו בשטיחים צבעוניים, הביאו ערימת דיסקים של מוזיקת עולם, והנה לכם העתק חיוור אך מספק למדי של חופי גואה בלב אזור המוסכים של דרום תל אביב.

המלצרית מגיעה לקבל את הזמנתי בחיוך רחב. אמרנו "הזמנה"? לא בדיוק. התפריט קבוע. מקבלים לשולחן מגש של טאלי, אותה ארוחה הודית הכוללת ערימה של אורז (רגיל או מלא? היא שואלת), עם שתי תוספות מבושלות (עדשים, תפוחי אדמה, גרגירי חומוס, דברים כאלה), שני רטבים צמחוניים וצ'פאטי, הלאפה המקומית. בחיוך רחב היא מסבירה לי שמחיר הארוחה הוא 24 שקל, כשמו של המקום, והארוחה כוללת "ריפיל". זאת אומרת: אפשר למלא ולמלא עד שתתמלא. (במסגרת הארוחה העסקית שמוגשת בימים א' עד ה' בשעות 12:00-17:00).

ברור שהאוכל הוא לא העניין כאן. אף אחד גם לא מצפה לגדולות. אתה בא לכאן פשוט לנוח, לפגוש את החבר'ה מטיול התרמילאים שערכת אחרי הצבא, להיזכר בסדנת המדיטציה שעשית בדרמסלה ולהתגעגע לחופי סיני. עכשיו, כשהמטה ללוחמה בטרור מזכיר לנו שחוליית פלסטינים מסתובבת בחצי האי, אולי באמת מוטב לא לעשות את כל הדרך עד טאבה, ולהגיע במקום לרחוב שוקן. בניגוד לסיני, לא מעשנים כאן. אבל אפשר לצאת למרפסת, להשקיף על התנועה ברחוב האפרורי ולמשוך כמה שאכטות מסיגריה או מה שלא יהיה.

המחיר זול, כאמור, אבל גם הוא קצת מטעה. בכל זאת, לאור צלילתו של הדולר ונסיקתו של השקל בשוקי העולם, לקרוא לו "רופי"? מעניין מה א' יאמר על זה.

בקטנה:
תפאורה: זוּלה
סביב השולחן: המתגעגעים לתת היבשת
שירות: נמסטה
חיוך: ממיס
שירותים: נקיים
חניה: באים ברגל