מס נמל
יום רביעי 04 באוקטובר 2006 08:15 מאת: צבי גילת, עכבר העיר תל-אביב
פיר 23 בנמל תל אביב מציעה אוכל מהיר, טרי וטעים בסגנון בינלאומי ובאריזות מושקעות. חבל שהמנות קצת יקרות ביחס לגודלן
היה טרי, היה קריספי, היה שמן טיגון. פיר 23
(צילום: אסף עברון)
הרבה אנשים הולכים בימים אלה לנמל. הזדמנות לתפוס בריזה אחרונה, עוד קצת קרני שמש, עוד שקיעה. כבר סתיו, החורף מתקרב. רומנטי? לא אם חושבים על החניה העמוסה והדחוסה, על ההמון המיוזע, על הפסאדה. אף אחד לא שואל למה המחירים במסעדות הנמל גבוהים מעט מאזורים אחרים של העיר. כולם יודעים. גם זה קשור למזג האוויר - העונה קצרה, החבר'ה מוכרחים לדפוק קופה, ארנונה הם משלמים כל השנה, בלי קשר לתפוסה.
מול ים נהנית מקהל לקוחות קבוע כל השנה, אבל לי אין מה לחפש במסעדה שבה סלט ירוק עולה 45 שקל ומנה של "צלעות טלה חלב מהגולן" עולה 210 שקל. העם עם הגולן, נכון, אבל לא בכל מחיר.
בשביל טיפוסים כמוני, כנראה, פתח בנו של בעלי מול ים את Pier 23. על פי הצהרת הכוונות, מדובר במסעדה של אוכל מהיר, בשירות עצמי, שמזמינה להתפנק על תפריט עם מבחר טעמים מערי חוף ונמלים סביב העולם - קלמרי בנוסח ברצלונה, צ'יפס בלגי, טורטיות שיזכירו לי את מקסיקו. העלות, אם זה מה שמדאיג אותי, שווה לכל נפש. המחיר לסועד, קראתי בכרטיס הביקור שלהם באינטרנט, עד 50 שקל לסועד.
ובכן, אמנם המקום קרוב למול ים, וגם לו עצמו יש פיסה של ים שאפשר להציץ בה, אבל מדובר בסך הכל במין מקדונלדס משודרג. לא כל כך ברמת האוכל, בעיקר ברמת האריזה. השקיעו שם הרבה באריזה.
מול דוכן ההזמנות, שעליו פזורים אי אלו תפריטים, יש כמה שולחנות מתכת קטנים וכיסאות פלסטיק (הצבע הכתום שולט כאן), כמו בגלידרייה קטנה, ומולם מעין בר ארוך, כך שיש היכן לשבת. אתה מזמין את המנה שלך, והיא מגיעה אליך לשולחן לאחר דקות ספורות, נישאת על מגש נירוסטה, עטופה בקרטון כתום, שאליו - עוצר נשימה כמעט כמו המצאת הגלגל - מחוברים כבר המכלים הקטנים של הרטבים. הרטבים, אגב, לא רעים. השירות, לעומת זאת, איננו. מגישים לך, אבל זו מסעדה של שירות עצמי. אין מה לדבר על לבו של המלצר אם חשקת במנה נוספת. תטריח את עצמך ותקום להזמין.
מה יכולנו להזמין? טורטייה אנטרקוט (נתחי אנטרקוט עם רצועות בצל מטוגן חסה ורוטב מיונז, אומרים שזה מאוד בריא) ב-24 שקל; טורטייה פויו (בינינו, מדובר בעוף, גם אם שם המנה בספרדית) ב-22 שקל; בוריטו קרנה (בשר בקר טחון, עגבניות וסומק) ב-24 שקל או קלמרי ברצלונה (קלמרי טרי וקריספי, מטוגן, מוגש עם רוטבי הבית ולימון) ב-26 שקל.
הקלמרי נשמע לא רע, אז התחלנו בו. הוא הגיע בקופסת קרטון נאה למראה וקטנה עד כאב. היה טרי, היה קריספי, היה גם לא מעט שמן טיגון טרי. אז המשכנו בטורטייה אנטרקוט, שגם היא היתה טעימה למדי, ועם האוכל בא התיאבון. שיפוד השרימפס שדגם שותפי לסעודה נעם לו מאוד, אבל הוא לא הצליח לשבוע ממנו, ועל כן בלסנו גם את מנת השניץ פילה - שניצלונים זעירים, עשויים לא רע, אבל אבוי, שוב השמן הזה.
כיוון שקלטנו מה הכיוון עצרנו את עצמנו בזמן. לא טעמנו מההרינג, ויתרנו על הפיש אנד צ'יפס (36 שקל), גם מהפטאט (12 שקל), צי'פס חתוך עבה - שם הם אומרים שזה הסגנון הבלגי - משכנו ידינו. הבנו את העניין. אם המחיר לסועד הוא "עד 50 שקל", כנראה הכוונה לסועד שאכל טוב בבית. לכאורה כל אחת מהמנות אינה יקרה, אבל הן קטנות, ואם אתם רוצים ללגום שליש קרלסברג (14 שקל) וגם לאכול, לא נראה שתצאו עם פחות מ-70 שקל לאדם. יוצא שביקשנו להכות את השיטה ולתת מתחת לחגורה לתפריטים היקרים של המסעדות בסביבה, אבל שילמנו לא פחות ויצאנו עם הרגשה של הקרוב העני.
בקטנה:
תפאורה: גלידרייה
סביב השולחן: תפרנים שמשלמים יותר
שירות: עצמי
חיוך: אירוני
שירותים: אין
חניה: אם תתפסו מקום השכם בבוקר
שורה תחתונה: נדווח כשנבדוק בערי החוף והנמלים בעולם