הוטל מונטיפיורי: ההמשך הטבעי של הבראסרי

יום רביעי 20 בינואר 2010 16:08 מאת: דניאל רוגוב

אמנם דרוש מקצה שיפורים בחלק ניכר מהמנות, אבל התמחור השפוי והאווירה הקלילה של "הוטל מונטיפיורי" מפתים לחזור אליה

"הוטל מונטיפיורי" היא בעת ובעונה אחת גם מסעדה וגם מלון. התחושה הראשונה כשנכנסים בפתח המסעדה היא של מסע במנהרת הזמן למסעדת "ארטישוק", שפעלה באותו מקום במשך שנתיים, מ-2003 עד 2005. המבואה הנעימה, הבר היפה, אזור האירוח שמחולק לשניים, וגם החדר הקטן בסמוך לכניסה נותרו כשהיו.

אבל תחושת הדז'ה-וו חולפת עד מהרה, כי אף על פי שבחידוש המקום שמרו על המבנה הכללי המקורי, העיצוב השתנה לחלוטין. במקום העיטורים בסגנון מונדריאן תלויות עתה על הקירות מראות בראסרי, הצבעים העזים, אדום, כחול וירוק, הוחלפו בלבן, בז' ושחור, ועל הרצפה נפרשו שטיחים בסגנון פרסי. בקומות העליונות, היכן שהיתה הגלריה לאמנות של "ארטישוק", בנו הבעלים החדשים, רותי ומתי ברודו (שבבעלותם גם המסעדות "קופי בר" ו"בראסרי"), מלון בוטיק יוקרתי.

העיצוב החדש מוצלח, שכן הוא מצליח ליצור מקום חסר יומרות ומלא חיוניות וחן. גם הפורמט הפשוט של התפריטים, המודפסים על דף לבן שמקופל לשניים, והתמחור השפוי, מרמזים שזו לא עוד מסעדת יוקרה אלא מסעדה בסגנון בראסרי, סגנון שבו מתמחים הבעלים. בתפריט מוצעים אוכל צרפתי לצד אוכל אוריינטלי וגם כמה מנות בראסרי מקובלות כהמבורגר וקלאב סנדוויץ'.

תחילה הוגשו לשולחן ארבעה בגטים קטנים, טריים וחמים, כולם טעימים ומתובלים יפה במלח גס. לפתיחה הזמינה בת זוגי לארוחה טרטר מוסר, שבו הקוביות הקטנות של הדג הטרי עורבבו עם בצל ירוק ומיץ לימון. טרטר הדג לווה בכמה גבעולי אספרגוס שאודו לדרגת אל דנטה, ולצדם רוטב מיונז עשיר בריחן. אף שלא היה שום דבר מורכב במנה, היא היתה עשירה בטעמים טבעיים וטעימה מאוד.

מסעדת "הוטל מונטיפיורי" בתל אביב. רק ארבע משבע מנות היו מוצלחות, אבל השירות, העיצוב והאווירה מפתים לשוב לכאן | תצלום: דודו בכר

בחרתי לפתוח בקונסומה עם רביולי ממולאים בכבד אווז. זו היתה דוגמה טובה למנה צרפתית קלאסית, שגם הוגשה בדרך הקלאסית: המלצר הציב על השולחן קערה עם הרביולי ולאחר מכן מזג לתוכה את הקונסומה, כפי שהיה עושה מלצר בכל מסעדה צרפתית. הקונסומה היה עשוי מציר עוף עשיר וצלול שקושט בעלי פטרוזיליה, והרביולי הקטנים התפוצצו מטעמים. טוב גם שהמלצר הותיר על השולחן את המכל עם הקונסומה, כך שאפשר היה להמשיך ולמזוג ממנו לקערת המרק.

המשכנו בעוד שתי מנות ראשונות, הפעם מנות עם השפעות אוריינטליות. המנה שלי, קרפצ'ו של סינטה, שבה פרוסות בשר הדקות צופו קלות בפלפל סצ'ואן כתוש ואחר כך נחרכו קצת, היתה טעימה מאוד. הבשר היה כמעט נא בפנים, וטעמו הודגש יפה בעזרת רוטב סויה שהכיל גם מירין וקצת ואסאבי.

המנה השנייה, שרימפס טמפורה, לא היתה כה מוצלחת. היא כללה חמישה שרימפס בגודל בינוני וכן כמה פיסות קישוא, בצל ועלי ריחן, שכולם נטבלו בבלילת טמפורה וטוגנו בשמן עמוק. הבלילה היתה אוורירית אבל לא תובלה בתשומת לב מספקת ולכן טעמה היה דל. גם הרוטב שנלווה למנה, שבדרך כלל עושים אותו מתערובת של סאקה, רוטב סויה וסוכר, היה קצת דליל ולא פיקנטי די הצורך.

תצלום: דודו בכר

המנות העיקריות עוררו גם הן תגובה מעורבת. הזמנתי צלע חזיר עם בייקון ומנצ'גו, מנה טובה ומספקת. בת זוגי בחרה בלברק בגריל, שהתגלה כמנה מאכזבת. במקרה שלי, צלע חזיר עבה נפרסה ומולאה בגבינת מנצ'גו טובה ואחר כך נעטפה בבייקון והוכנסה לגריל. הבייקון היה פריך ובשר החזיר שהיה עשוי בדרגה בינונית היה רך ועסיסי, וגם טעמה של הגבינה שנמסה הורגש יפה. זו היתה מנה פשוטה בסגנון כפרי שהוכנה כהלכה והוגשה עם פירה חלק וטעים. לעומת זאת הלברק - שהגיע כנראה מבריכה ולא מהים - לא הצטיין במרקם מוצק או בטעם עשיר המזוהים בדרך כלל עם הדג הזה. הדג שקיבלנו היה רך מדי ובעל טעם דל ותפל. כמה צלפים ורוטב לימון ושמן זית שנלוו לדג לא יכלו להצילו.

חלקנו קינוח אחד, סן אונורה. סן אונורה הוא פטרון האופים בצרפת, אבל נראה שהקדוש הזה היה שקוע בשינה עמוקה בעת הכנת הקינוח שלנו. אף שהקרמל הדק שציפה את הפחזניות הממולאות היה פריך וטעים, בצקן היה יבש וקרם הפטיסייר שבהן מולאו לא הפיק טעם מפתה. הדבר היחיד הטוב בקינוח היה קערית של קצפת שהוגשה עם הפחזניות. הקצפת היתה כה טעימה שהוספנו קצת ממנה גם לאספרסו הטוב בסיום.

בתפריט היין, שעוצב בפשטות בדומה לתפריט האוכל, יש מבחר טוב למדי של יינות הנעים ממחיר צנוע ועד 3,000 שקלים תמורת בקבוק שמפניה קרוג מבציר 1996, לאלה שרוצים לחגוג אירוע מיוחד. עמדנו בפיתוי ובחרנו בוובריי מיקב מרק ברדיף ב-160 שקלים. חשבוננו, ללא היין, הסתכם ב-425 שקלים, אבל ארוחה ממוצעת לזוג תעלה 300-350 שקלים. בהתחשב בכך שטעמנו שבע מנות ורק ארבע מהן היו מוצלחות, ברור שיש מקום לשיפור רמת האוכל. עם זאת השירות הידידותי, העיצוב המהנה והאווירה הקלילה והנעימה מפתים לשוב לכאן. בכוונתי לחכות כמה חודשים ולנסות שוב, בתקווה שבמטבח יחולו השינויים המתבקשים.

תגיות: דניאל רוגוב, הוטל מונטיפיורי