אורנה ואלה יכולות להיות גאות?
יום שני 17 בדצמבר 2007 07:39 מאת: אלון הדר, העיר תל אביב
ניכר שהשפים של מסעדת אסיף החדשה אוהבים אוכל. לא ברור אם הם באמת יודעים לטפל בו כראוי
הברווז הרופס. אסיף
(צילום: ברני ארדוב)
אתה נמצא בפתח המסעדה. אין לך תיאבון בכלל, אבל אתה יודע שהצום שנמשך כבר כמה ימים יכול להיות מסוכן. הגוף שלך זקוק לתמיכה. היד מכוסה גבס, בעורקים עדין זורמים משככי כאבים.
אתה נכנס פנימה ומתיישב על הבר של אסיף, מסעדה חדשה שנפתחה בזמן ששהית בניו יורק. הידידות שלך סיפרו שזה מטבח ידידותי, לא מכביד וטעים נורא. הן מצאו את המקום שלהן שם. אתה לא ממש יודע מה המקום שלך. אפילו לא עיכלת מה עבר עליך בשבוע האחרון.
איזה עיצוב מוזר, אתה חושב לעצמך. ארבעה שולחנות, חלל צר וגבוה, מטבח ענק חשוף מולך, קירות לבנים. בפנים תחושה של קיבוץ עירוני, כולם מכירים את כולם, מפרגנים לשני השפים, בעלי המקום. אין לך מילה רעה להגיד, אבל אתה פשוט לא מצליח להתחבר.
שבוע לא שתית אלכוהול ואתה קצת מפחד. במקום זה קיבלת מורפיום לווריד. "תלחץ על הכפתור כל כמה דקות וישתחרר לך החומר", הדריכה אותך האחות. היית תלמיד מצטיין. לא הפסקת ללחוץ. עד שבוקר אחד קלט אותך הרופא יושב על המיטה ומחייך כמו ג'ריקן מעוך. "תוציאו אותו מהמיטה", אמר, "שיתחיל כבר ללכת במחלקה ותנתקו אותו מהמורפיום".
זה לא עזר לו. החומר המשיך להשפיע שעות נוספות. כאשר חבר שלך לקח אותך לשתות הפוך גדול בארומה, דיברת איתו בשיא הקוהרנטיות, אבל הראש שלך היה במקום אחר. הפה דיבר מעצמו. בתוכך הרגשת שלווה מוחלטת ומונוטונית. הזמן כמעט נעצר, התפרק לעשרות יחידות. אולי בגלל זה הקפה היה כל כך טעים. מילא אותך, שבר את הצום. מעולם לא נגעת בסמים קשים, עכשיו אולי אתה מכור.
אבל הערב אתה מפוכח ומחליט להזמין רק מנות שידליקו לך את התיאבון: רביולי סרטים ושרימפס (54 שקלים), בויבז 95 שקלים) מרק ירקות (33 שקלים). מלווה בכוס לה סגרטה (30 שקלים), סיצילניאני עדין שמרחף מעליך. המרק, ציר נקי של ירקות, לאחריו הוכנסו קוביות גזר, תפוחי אדמה וירק, אנמי מדי. גם כופתאות הניוקי ריקוטה לא שוברות את הדממה. מזכירות לך קניידלך - והלוואי שזה היה קניידלך. אולי היית צריך ללכת למסעדה יהודית, אבל אתה נמלט מכל אסוציאציה על סבל ורחמים עצמיים. הגוף שלך פשוט מסרב לאכול, רוצה להשיל מעל עצמו כל קילוגרם מיותר כדי להקל עליו. הגוף שלך רוצה לעוף.
דווקא הרביולי סרטנים (פלוס שרימפס וקוקי סאן ז'אק) עושה עליך תרגיל בהפוכה: הוא אלים, אגרסיבי, בעל טעמי לוואי של ים עכור. הבויבז (לוקוס, טרחון בציר סרטנים) מוציא אותך מדעתך. אתה כבר לא יודע אם הציר חודד בכוונה יתרה או שהדגים פשוט אינם טריים. אתה לא מסוגל להמשיך לאכול. מרגיש מצוקה.
ברגע זה, סן פלגרינו הופכים להיות מים קדושים.
ברגע השלווה הזה אתה גם מתחיל להעריך את המסעדה. התפריט המשתנה מדי שבוע (פלוס מיוחדים לאותו יום) אינו מנסה ליישר קו עם תפריטים אחרים ונראה שהוא מגשים את האהבה הגדולה של השפים לאוכל. אפשר להתווכח על הביצוע, אבל מרגע שבו מתיישב השף לידך על הבר וזולל בתאוותנות צלחת של פפרדלה זעפרן (56 שקלים), אי-אפשר שלא להזמין גם. הוא גם לא מציק לך. מכבד את חוסר הנוחות שלך. הפפרדלה עבה, איכרית, מקופלת, מרופדת בשמן זית חזק וטוב, פלפל שאטה, שום ועלים ירוקים. מנה נהדרת. איזה אסון שאתה לא מסוגל לאכול יותר משתי כפות.
ברגע טיפשי אחד אתה מחליט להילחם בגוף שלך ומזמין ברווז בתפוזים (76 שקלים). השוק בושלה בחומץ וסוכר אך היא יבשה מעט. החזה הפרוס רופס מדי. אתה נזכר בברווז האחרון שלך בניו יורק (מסעדת cru). ברגע אחד שאבת לתוכך את אדון טעם הזה. רק שהתקופה הזו לא תתרחק ממך.
הראש מתחיל להיטשטש. בדרך הביתה אתה עובר ליד מקום התאונה. האבן הקטנה באמצע הכביש שהעיפה אותך מהאופניים עדין שוכבת שם.
השורה התחתונה
לוקיישן: לילנבלום 18
בעל הבית והמוח: עינב ברמן וניר פלר
פז"מ: חודש
שכנים שווים: מול עדן
תפריט יינות: מניח את הדעת
אירוח: מתוקי
על הבר: בכיף
מדד הלארג'יות: תלוי במנה
לבוא על בטן: חצי מלאה
00: מעלה, מעלה, מעלה
סרט הבית: הבועה
צ'ופרים: לחמניות סלק ולחם אגוזים עוגתי מדי
כן או לא: לא