לילה

עדכנו אותנו




אנשי המסיבות: לילה VIP עם אדם הורוביץ

יום ראשון 22 ביולי 2012 09:00 מאת: עינת אוליבייר, עכבר העיר

הוא אוהב אנשים, בייחוד נשים, בעיקר בלונדיניות. מכור לאווירה, לסמול טוק, לאלכוהול ולאוכל טוב, ופוחד למוות מהמוות. לילה בין פוחלצי הטקסידרמי



אדם הורוביץ (צילום: גיגי בן ארצי)

פרסומת

נפגשנו כך: ערב בטקסידרמי, אסף אמדורסקי על העמדה.
תפקידו בכוח: הרצל של הטקסידרמי ומשורר איוונטים בפייסבוק.
הגיל: אוטוטו 47 שנים של רעמת שיער מפוארת.
התרגיל: ניתוח אסטרולוגי תוך מזיגת וודקה משובחת בחדר ה-VIP - תמיד עובד.
סטייל: הפריקים שולטים.
סקס אפיל: פיטר פן שלא מצא את וונדי.
פוביה: לבוש של נשים. עדיין לא יודע מה ההבדל בין שמלה לחצאית.
אובססיה: חיות מתות. על הצלחת או על הקיר.
אידאולוגיה: "הזוגיות היא אויב מספר אחת של הזוגיות" .
פטיש: בלונדיניות. "בסוף אתחתן עם ברונטית".
הנגאובר: קורה רק כשמפסיקים לשתות.
סקס: been there done that.
סמים: קנו לעצמכם מתנה לחג.
רוקנרול: מה הטעם בכבישים ללא מוצא.
 
» טקסידרמי, הרכבת 18, תל אביב. פתוח כל יום חוץ מיום א' מ-21:00 ועד אחרון הלקוחות.

מה לא נאמר כבר על אדם הורוביץ. אמרו שהוא ניסה להתאבד, שהוא משתין על מרצפות מועדונים, שהוא פלייר, שהוא שתיין, שהוא מוכשר, שהוא דירדר את הנוער, שהוא לא רוצה להתבגר. אבל אם יש דבר חדש שגיליתי עליו כשנפגשנו לראשונה בקיץ של יורו, זה שלמרות שהוא גבר ישראלי, הוא ממש לא סובל כדורגל. נפגשנו אז בערב שהתחיל חלש במיוחד בטקסידרמי תוך כדי התקנת מסך היורו על הקיר החשוף. מסך שמתנוסס בהכנעה פופוליסטית, כדגל לבן, ליד ראשו של אייל מפוחלץ, מנוחתו עדן. מתברר שגם כשאתה מביא את הקהל והמזון הכי איכותי והכי משובח, כשזה נוגע לכדורגל- כולם מפצחים.

"הכוחות שעומדים מאחורי חיי הלילה הם לא אמנותיים, הם בעיקר כלכליים", הסביר הורוביץ את פשר הכניעה. הרי בעבר כשמלאו אסמיו מעריצות כחבר בלהקת נושאי המגבעת הוא לא היה מתפשר. כבעל בר יש לו כבר מה להפסיד. הסיגריות נשאפות באותו האופן אבל היום אפשר לתת על זה דו"ח. "נוסטלגיה מביכה אותי", הורוביץ מסרב לחפור בעבר, אבל אני לא יכולה להתאפק. בכל זאת הייתי מעריצה שרופה פלוס הופעה מביכה במסיבת הסיום של כיתה ו' עם "אני טקסט פוליטי".

שיר אהוב מהילדות:

נרגע עם קרוננברג


22:30. "רק אל תקראי לי אושיית לילה", הוא שומר על הפאסון בעודו שולף סיגריה באדישות כשאנו נפגשים בשנית. מוזיקאי או לא, הורוביץ היה ונשאר חביב הבנות מהסוג המחוספס והמעט מאיים, כזה שמיישיר אלייך, כן את, מבט חודר ומגלה סודות. "אני לא מנהל בר", הוא חוזר לענייננו תוך נפנוף בשערו העדיין רטוב ממקלחת. "אני אחראי יותר על הצד האווירתי, המוזיקה, האנשים. לא תראי אותי מעיר לברמנים או למלצריות. זה לא התפקיד שלי. היום שלי מתחיל רק בשתיים וחצי עם פקיחת עין תורנית. ואז אני אומר, אדם, תן לעצמך עוד חצי שעה. כך שאני ישן בזמן שכולם מתחילים להרוג אחד את השני. אני מכין קפה באחת משתי מכונות האספרסו שיש לי בבית. נותן אוכל לחתול שלי רפי. כותב איוונט, כמה טלפונים ונרגע עם סרט של קרוננברג".
חיים קשים.
"תתפלאי", הורוביץ מרביץ נשיקה לאיזו בלונדינית. "היום יותר מתמיד יש אינפלציה מטורפת בחיי הלילה. כולם נלחמים על הקהל, מביאים דיג'ייז מחו"ל ואטרקציות. התחרות נורא גדולה. אבל אני יותר מאושר מאשר לא. אנשים לא מאושרים כי הם לא מרוצים מעצמם. עם קצת יצירתיות וניסיון אפשר לעבור את זה. ברגע שאתה קצת עוזב את עצמך אתה יכול להיות יותר סלחן לעצמך".
נשמע פשוט מדי.
"האמת, גברים פחות הרסניים לעצמם".

לד זפלין, גם היו שם:

הפוחלצים עושים את הסלקציה


הטקסידרמי נולד לפני כשנתיים מחלום, או יותר נכון הזיה אמנותית מבית היוצר של המוח ההורוביצי. אחד מהם הוא אחיו הצעיר של אדם, הבמאי יריב הורוביץ, שסרטו "רוק בקסבה" עומד לצאת לאקרנים. הם יושבים זה לצד זה על הבר סטייל יעקב ועשו. אדם תאב חיים ויצרי. יריב מחוספס פחות, סבלני. את המקום בחר אדם להקים אוף סצנה ואוף לוקיישן כהצהרה. מעין אקס טריטוריה שאפשר לעשות בה הרבה רעש גם בחוץ וגם בפנים, מה שחוסך בלגנים עם שכנים ועם העירייה. גם הבחירה בפוחלצים על הקירות לא אסתטית בלבד. מבטם הריק משרה תחושה מורבידית של סוף החיים. המודעות למוות. המודעות להיררכיה.
רק אלכוהול יכול להכחיד את תחושת ההיכחדות כאן.
"המקום הזה הוא בדמותי. הפוחלצים עושים סלקציה טבעית. לא תמצאי כאן אנשים אקראיים. הקהל שלי יודע לאן הוא מגיע, אבל כיום הוא קהל אופנתי, נודד. פתאום הוא פה ופתאום הוא שם".
שגרה זה רע?
"הבעיה היא שאין סצנה בעיר הזאת. אנשים הולכים למקומות אקראיים באופן אקראי כי אין קו מוזיקלי או הוויה אופנתית שמחזיקה אנשים. אין משקל תרבותי מספיק עמוק".
אז למה אתה נשאר?
"אני מכור. זה חזק ממני, כשמכרתי את החלק שלי בברקפסט רציתי לגמור עם הכל. זה היה אינטנסיבי מדי, אבל לאט לאט נשאבתי חזרה".
מה כל כך ממכר בחיים כאלה?
"יש בזה את כל האלמנטים שאני אוהב. אנשים, נשים, אווירה, סמול טוק, אינטראקציות, אלכוהול, אוכל טוב, קלילות - כל הסממנים של החיים הטובים".
פאן, פאן, פאן. איך תמצא ככה כלה?
"'האם להיות בך מאוהב' זה לא עניין של בחירה. כולם מצפים שזוגיות תענה על קריטריונים מאוד פונקציונליים, וכשמישהו לא עומד בקריטריון הוא פסול וזה מחסל אותה. היום התא הזוגי מוטל בספק. המודל הכלכלי השתנה. נשים עובדות. גם זה משפיע על התא הזוגי. אני בנאדם של מערכות יחסים ארוכות ולא מזדמנות בהכרח. גם מערכות יחסים של שנה הן הצלחה. זה לא שאני לא רוצה. אני מפוכח".
תגיד, אתה מפחד מהמוות?
"אני מוצא את עצמי לפעמים מתעורר שטוף זיעה קרה מעצם המחשבה".

הנפילה פחות כואבת ב-MTV:

01:00 תפוסת הבר בשיאה וכוללת בעיקר ברנז'איסטים וכאלה שרוצים להיות ברנז'איסטים. כנופיה של שוות כובשת את הבר האינטימי. הן הגיעו לחגוג יום הולדת לבמאי הקליפים גיא בולנדי. מבעד לוויטרינות שלאורך הקירות אפשר להשקיף על שדרת המנורות של החניון. מתחתן ניצבים שלושה שולחנות עץ וספסלים, שמשרים תחושה של בר במערב הפרוע או של חצר השק"ם במחנה 80. המקום שוקק מבפנים ומבחוץ. דלת הפאב נפתחת ונטרקת בלי סוף. רזים בצורה קיצונית לצד שרירנים בצורה קיצונית מזגזגים לשירותים. בחורה בטוגה לבנה עם קוקטייל בידה מלהגת עם בחור עם שיק של הומלס, זקן של הרצל ונעליים ועגילים של אשתו לשעבר.

בשקט בשקט נכנס אסף אמדורסקי ותופס את עמדת הדיג'יי. לא לפני שהוא מתחבק ארוכות עם הורוביץ באחווה של כוכבי רוק בדימוס. באדיבותו מתחלפת המוזיקה מרוק קלאסי לאלקטרונית, ומרקידה כמה זוגות רגליים, אפילו את אלה של הורוביץ.

נושאי המגבעת, אם חייבים אז חייבים:

הורוביץ רגיל להיות חלוץ וחדשן. מודע לעצמו מכדי להיות חלק מאיזשהו עדר אופנתי בבחינת "אם כולם מסכימים עם משהו מסוים, אינסטינקטיבית אני חושב שמשהו לא בסדר". גם הברקפסט, הבר התת קרקעי הראשון, היה הצלחה מסחררת והוביל לגל שלם של ברים מלוקקים מתחת לאדמה. לאחר שסיים את חלקו שם, הפציע עם הטקסידרמי והלך על קו חדש, ראסטיות, חספוס, אדג'יות. לא רחק היום וגם ברים מסוג זה החלו לשטוף את העיר. אבל הורוביץ ממשיך ליצוק רומנטיקה ותוכן אוונגרדי שמתרחק מכל סוג של פופולריות זולה. בימי שלישי עורך "ערבי שועלים" - בישול עם שפים בעלי ערך מוסף. בשלישי הקרוב (ג' 24.7, 21:00), למשל, השף אביב משה יגיע לבשל מתכון שועלים לנשים שהוא הכי אוהב. לצערו או לשמחתו, הרבה הלכו בעקבותיו. אבל הוא נשאר עם האצבע על הדופק וכבר מבשל את המקום והקונספט הבא שיכבשו את העיר.

The Cramps לסיום:

02:20 "טוב, בואי למעלה", הורוביץ מחליט לתת לי להיכנס לאגף השמור ביותר במקום: חדר ה-VIP. המקום היחיד שמעוצב יותר מהבר עצמו. שם הפוחלצים הם של נשרים. אדם פותח בקבוק וודקה משובחת ומוזג לכוסות יוקרתיות ומנצנצות. גם השותפים עושים לחיים. כאן המסיבה האמיתית. כורסה רכה ומזמינה מעודדת מקורבים לישון עליה. אמדורסקי מגיע גם, מדגים גינונים הרסניים של כוכב רוק ויוצא. הורוביץ שוב נעלם. המוזיקה מתחלפת לשירים ישראליים של פעם. אני יורדת לבדוק מה קורה ותופסת את הורוביץ ואמדורסקי מפזזים לשירים שעליהם גדלו, ומצטרפת לריקוד אופטימי במיוחד. העיניים של הפוחלצים כבר לא נראות לי כל כך ריקות. עדיין יש לאן לצאת בעיר הזאת.
אדם, עם מי אתה חוזר הלילה הביתה?
"אלוהים יודע. אני אף פעם לא מתכנן לטווח ארוך. אני קמיקאזה של החיים. אני פרש בודד".

סדרת "ערבי שועלים" בטקסידרמי מארחת בשלישי הקרוב (ג' 24.7, 21:00) את השף אביב משה.


 





תגיות: עינת אוליבייר

(16 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5