אנשי המסיבות: לילה עם אהל עדן

יום שני 28 במאי 2012 07:00 מאת: עינת אוליבייר, עכבר העיר

גרביונים מנוקדים, דאדא וסארטר - עינת אוליבייר בילתה לילה עם מלכת ההיפסטרים וליוותה את פתיחת הליין החדש שלה


שחורדיני אבל הפוך. אהל עדן

(צילום: גוני ריסקין)

פרסומת

תפקיד: בעלת ליין המיסשייפס ו-E.T.YE, אמנית, אייקון אופנה ודיג'יי לפרקים.
גיל: 33.
האיוונט: השקת ליין ה-E.T.YE בצ'צקה.
ליין אפ: טכנו, האוס ושות' באדיבות מוסקומן, אורון קנלשטיין ואופיר פרץ.
סטייל: גרביונים בשלל צורות וצבעים. תסרוקת: בלונדינית בשורש ושחורה בקצוות, מעין פרפראזה הפוכה של השחורדיני .
סקס: עובדת על אפליקציה.
סמים: "לא נוגעת מגיל 23".
רוקנרול: "אני לא מזדהה עם שירים, אני מזדהה עם עצמי".
הנגאובר: בירה גולדסטאר/מכבי. "הדבר היחידי שמרשה לעצמי לשתות בעבודה".

בדומה לחללי צה"ל שמקבלים מעמד של גיבורים רק כאשר הם נפצעים או מתים, כך גם נוטה העם היושב בציון להגדיר את מלכות הלילה שלו – בדיעבד. ובעוד נהנים העיתונים לאונן על מיתולוגיות שמתו ממנת יתר (עיין ערך מונה זילברשטיין), או השריצו ילדים ועברו לפרברים (עיין ערך טינקרבל), הם נוטים להתעלם מהנשים החד פעמיות שהצליחו לשרוד את הסמים, ואפילו את המונוגמיה, וממשיכות לייצר באזז לילי עסיסי. כזה שמצדיק את חיי הלילה של תל אביב כמשהו ששווה לתיירים לחרף את נפשם בשבילו ולהגיע.

האישה והגרביון



23:00
מלכה שכזאת מחכה לי בצ'צ'קה. למרות שמדובר בערב ההשקה החגיגי של  הליין החדש שלה, היא לא ממש מתרגשת. ערבים כאלה היא אוכלת בלי מלח. רגליה החטובות, שעטופות בגרביון עם נקודות ונגמרות בשיפולי אוברול קצרצר, מעוררות קנאה נשית ששולחת אותי לצום. כמוה, גם עיצוב המקום מזכיר אסתטיקה פוסט-מודרנית. הווה אומר, צינורות גלויים לאורך קירות חשופים, תקרה נמוכה עד כדי קלסטרופוביה ועששיות בהשראת מלכודות זבובונים. פגיעות לצד חספוס, פיתוי לצד סכנה.

בחירה מוזיקלית:


קוראים לה אהל. את שמה יוצא הדופן קיבלה מאמה אי שם בסוף שנות השבעים, כשנולדה בקיבוץ עין זיוון שבצפון רמת הגולן. "חור", היא מסכמת כשעיניה מצטמצמות אל האופק, כנזכרת בגבעות סוריה השכנות. לא פלא שהתפרסמה לראשונה כזמרת בהרכב הפופ "פינג-פונג", שייצג אותנו באירוויזיון עם השיר "שמייח". הופעה בלתי נשכחת שהפיצה בשורתנו כמעוניינים בחבר חדש מדמשק. רשות השידור זרמה. בכל זאת מדובר היה בתקופת התום- טרום- ריאליטי ולא סתם, שנת 2000, המילניום שהיווה דד ליין לשלום עולמי, למכוניות מעופפות ולחיים על הירח. מאז הרבה דם נשפך בחומס, וימי התום והתקווה בצלו של אחמדיניג'אד נראים רחוקים כמרחקה הגיאוגרפי והמנטלי של אהל מקיבוץ הולדתה.

דור חדש של בליינים



למרות שחלק לא קטן מהקהל הם גם גייז, הליין  "E.T.YE" (בתרגום חופשי :היא תהיה") פונה באופן מובהק לסטרייטים (נו טוב, וללסביות) שבינינו. הרעיון השיווקי פשוט: בנות הסצנה מצולמות בבגדי מעצבים ותמונותיהן מתפרסמות בדף הפייסבוק של הליין, תוך הבטחת הגעתן למסיבה. את הקונספט ייסדה ומנהלת אהל יחד עם שותפתה, הסלקטורית המיתולוגית של המנטל, סימי ליהי מזרחי ("סימי על שם הסבתא והמזרחי כי אני מרוקאית"). אם אהל מתפקדת על תקן הקולית המאופקת, הרי שסימי היא "האישה הדרמטית וההיסטרית"- כהגדרתה, שמאחורי ההצלחה. הקונספט כולל גם חנות ווירטואלית שתמכור בגדים בפייסבוק. "אנחנו במכוון לא הולכות על דוגמניות, אלא על בנות יפות ומעניינות", פורשות השתיים את האג'נדה של המסיבה. "ובעתיד", מוסיפה סימי, "גם גברים יתחילו להצטלם". ובא לציון  גואל.

לכאורה, אין דרישה לדרס קוד רשמי אבל האקספרסיוניזם היצירתי של הלבוש של אהל,  פלוס מבט חטוף בסלקטורית הבית, שהגיעה למשמרת בשילוב בלתי אפשרי של שמלה מתאילנד וחולצת ווינטג' בחמישה שקלים, מטיל בספק את האאוט-פיט שבחרתי לאירוע.

"השמלה שלך מוכרת", אהל תופסת אותי עם החצאית למעלה. "רגע, זה טופ שופ 2009?"
כן, נו , זה מה שנקרא "וינטג' מאוחר", אני ממציאה ז'אנר.
"אהבתי", היא מאשרת בחיוך שלא מגיע בקלות, ומקבלת את פניהם של המקורבים והראשונים להגיע. 

קשה לדמיין גישה אינדיבידואליסטית כמו שלך במקום כמו קיבוץ.
"בקיבוץ, מה שאנשים אומרים עליך זה הכי חשוב. אותי אישית זה לא מעניין, כי הרוב לא מעניין אותי".

בחירה מוזיקלית:



00:00 הרוב אולי לא מעניין את אהל, אבל הקהל שלה כן. והוא שומר לה אמונים. תוך שניות הצ'צ'קה מתמלא עד אפס מקום במה שנראה כתצוגת אופנה של אנשים לבושים להפליא. ביניהם אמנים נוגים, ארט-דירקטורים מנופחים, שחקניות עניות, מעצבות אופנה מיוחדג'ות ופילוסופים מובטלים. "היפסטרים שמסרבים להגדיר את עצמם", מהמהמים לידי מספר עיתונאי תרבות שמודעים לחיי המין של הזחלילים יותר מאשר להיפסטריות שלהם עצמם. אני, שמתוקף עבודתי נאלצת להתחכך רוב הזמן בדדי סיליקון שופעים, דווקא מתלהבת מההרואין שיק. "כל מראה הוא ייחודי", אהל מנתחת בקשיחות השמורה לאנשי לילה משופשפים. "כל מי שיצא לכאן השקיע. הקהל שלי הם ילדים אופנתיים, אלה שעוד לא הגיעו לשלב של הלחץ חתונה, חובות וכל השיט הזה".

02:00 תור אינסופי לשירותים. חבורה של רוקרים עם שיער ארוך מחליטה לחלל את מתקן הנייר טואלט ולהסניף עליו כמה שורות. מה שמאריך את התור ומקצר את הסבלנות. התיאוריה שבניתי על חוסר הסליזיות של המקום יורדת בסחרור עם הניאגרה, אבל אהל שמגיעה בנון שלנט לטפל בפקק, ממהרת להקצותם. "זה לא הקהל שלנו. כאן תראי רק את  הקהל היפה של תל אביב. שאוהב את הטכנו ולא את הפוזה של הטכנו". 

בחירה מוזיקלית:



הפרולטריון של הפרזנטורים 



הבר, שבנוי בצורת מחילה ארוכה וחלזונית, מלא עד אפס מקום. הוא מפוצץ בבליינים דברנים במיוחד, ששולחים מדי פעם מבטים נוגים ומלאי משמעות אל האופק, כלומר, אל אזור הריקודים הצנוע. למרות האיפוק היחסי, נרשמים כמה תזוזות של איברים במשהו שנראה כמו ריקוד אובר מודע לעצמו. לרקוד זה כנראה לא הכי פוטוגני. רמת הסקס אפיל דווקא מתוחזקת היטב על ידי ישראלי שעושה את עצמו ספרדי, שמשחק אותה ג'נטלמן ומזמין אותי לצ'ייסר. אני מסרבת לשתות באלגנטיות. הוא מתנה אהבים עם המרפק שלי. אני תוקעת לו אותה בעין ותופסת מחסה אצל אהל.

מה מקועקע לך ברוסית על היד?
"חיים ללא חוק וסדר", היא שואפת סיגרית פאל מאל דקה. אני חורשת לה על הקופסה. "החברה לא תכתיב לי מה לעשות ומי שחושב שזה פאתטי – שימות, לא אכפת לי".

תסבירי.
"עוד בגיל קטן הגעתי לתובנה שגם אם הרוב אומר אחרת ממני, זה לא אומר שהם צודקים. חברה זה דבר מסריח ואף פעם אין צדק. אני נלחמת על מה שאני אבל לא כופה. למרות שאני טבעונית למשל, אני לא אגיד לאנשים לא לאכול בשר".

היית קיבוצניקית, מארחת ביפן, הופעת באירוויזיון, הקמת להקה ושלא כמו רוב האמנים, אפילו עשית צבא. מה עוד את מתכננת לעשות?
"לא חשבתי שאני אחיה כל כך הרבה זמן, אז אין לי ממש שאיפות. אני פשוט עושה מה שאני אוהבת".   

אמרו לך שיש לך משהו עצוב בעיניים?
"טוב לי איפה שאני".


עצוב בעיניים. אהל עדן (צילום: נועה יפה)

03:10
למרות הוויב האמנותי, אחד מעיתונאי התרבות נצפה מקיא בכניסה. לפני שגם אני פורשת, אני נתקלת בצלמת הבית, גוני ריסקין, שמביימת אותי במספר תמונות א-לה פאשן ומעניקה לשמלה המיושנת שלי גלאם. על אף הארשת הקולית שסיגלתי במשך הלילה, ולמרות שזה לא בנון שלנט להתלהב - פאק איט!  נהניתי מכל פלאש ופלאש ואני כבר מתה ללבוש את הקומבניזון של אימא שלי בלי שאף אחד יסתכל עליי מוזר. כי מסתבר שבעולם של "תרבות סלבס מגעילה", כהגדרתה של אהל, לשים ספוט דווקא על הבליינים, חוטבי העצים ושואבות המים בעולם שמדורג על ידי ועדת מדרוג, הוא סוג של הגשמת פנטזיה נרקיסיסטית ספק סוציאליסטית כלשהי. עכשיו רק חסר שידחקו הצידה גם את מדורי הרכילות שעוסקים בפליטות של ריאליטי וייסדו ביטאון שעוסק בהרגלי הרבייה של הפרולטריון. כך, שכמעט לא במודע, ייצרה אהל קהילת אופנה וחיי לילה שמבוססת על סוג של קיבוץ. עם השוויון אבל בלי הריקבון. בלי עדריות אבל עדיין עם שיתוף. היום זה קל יותר בפייסבוק. 

"אגב, את בקטע של המחאה?", אני שואלת את אהל כשאני נפלטת הישר לתוך שדרות רוטשילד.  
"אני? אני תמיד בקטע של מחאה".

» ליין ה-E.T.YE  - כל יום שישי בצ'צקה, שדרות רוטשילד 28, תל אביב. פתיחת דלתות: 23:30. דף הליין ובקרוב גם חנות ווירטואלית.


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(15 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5