קובי ניב: "עיתונות זה לא מקצוע"

יום שישי 22 במרץ 2013 00:17 מאת: עידן חגואל, עכבר העיר

האיש שהמציא את "עכבר העיר" לפני 20 שנה, אומר שהוא בעצם ניצח. ראיון


קובי ניב (צילום: אורן זיו)

פרסומת

עכבר העיר - גיליון אחרון:

» עומר שוברט: היינו אנומליה, ג'ונגל בתוך וילה
» איתמר הנדלמן סמית: איש אינו מזיל דמעה על עיתון שנסגר
» דנה שוופי: עכבר העיר זוחל חזרה אל הכפר

אני פוגש אותו בפינת הרחובות הרוגי המלכות ועולי הגרדום. יש לי חשק לשאול שאלות קיומיות, אבל קובי ניב (66), שיזם והקים את "עכבר העיר" אי שם ב־1994, מתקדם לעברי משועשע ופוצח באמירה המנחמת: "סוף כל גוף למות. אתה לא יודע את זה? אתה מכיר משהו בעולם שנשאר בחיים?". בנק הפועלים? אני מציע בתום. "גם בנק הפועלים ימות", מסביר ניב, "רק שזה לא יהיה בתקופתנו".

בורא העכבר עצוב שעולמו ימות השבוע?
"קראתי בעיתון שסוגרים אותו. אבל זה כמו שאומרים לך 'דוד מת', ואתה אומר 'באמת? חשבתי שהוא מת כבר מזמן'". אאוץ'.


אמרו לי שעכבר זה מגעיל


קובי ניב היה תסריטאי ("ארץ חדשה") ועיתונאי שמצא את עצמו בלי עבודה בתחילת שנות ה־90, ונאלץ לגייס תושייה כדי לייצר לעצמו מקום עבודה. "אז עלה לי הרעיון להמציא עיתון", הוא אומר, "כל פעם שאני מוצא את עצמי חסר כל אני חייב להמציא את עצמי מחדש. באתי לעמוס שוקן והצעתי לו את 'העכבר'. כמובן שלא המצאתי את הרעיון – גנבתי אותו מ'טיים אאוט לונדון' – אבל הצלחתי לשלב את זה עם מדריך טלוויזיה, פעם היה דבר כזה". ניב משחזר את ההתנגדות האדירה בימי ההקמה הראשונים לשם שבחר. "אמרו לי שעכבר זה מגעיל – עוד לא היה אז עכבר של מחשב", הוא נזכר, "אבל לנו כבר היה מק עם עכבר, אולי המק הראשון בארץ. עם המק הזה עשינו את כל העיתון. היום זה נהיה שם גנרי".

קובי ניב נפרד מ"עכבר העיר" לפני שנים. הוא איבד את עבודתו כעורך הראשי שנה אחרי ששיכנע את עמוס שוקן להקים את האח הצעיר של עיתון 'העיר' ז"ל. הסיבות לפיטורים נותרו לא ברורות עד היום (הגרסה של ניב: "היו כל מיני סכסוכים שלא הייתי מעורב בהם"), אבל את השיחה הוא זוכר היטב. "אחד המשפטים הכי יפים שאמרו לי כשפוטרתי היה: 'זאת בעיה שלך. עשית עבודה כל כך טובה שכבר לא צריך אותך יותר'. משפט יפה, הא? הוא נחרט".

איך הגבת?
"רצחתי אותו ועכשיו זה לא שוקן האמיתי, זה המזויף".

ידעתי.
"לא ציפיתי שיפטרו אותי כל כך מהר כי באמת עשיתי עבודה טובה, אבל אין לי את המנגנונים האלה ששומרים אותי במקומות עבודה. אני חף מהיכולת לנהל טקטיקות ולשחק עם אנשים – להגיד למישהו דבר אחד ואז להגיד למישהו אחר דבר אחר כדי לשמור אותו איתי. אני חף מזה".

ניב מתנחם בעובדה שבמקור שוקן לא היה מעוניין במוסף הקטנטן שצורף לעיתון "העיר", ולבסוף המוצר שלו "החזיק יותר זמן מ'העיר'. עכשיו זה ש'העכבר' מת שנה או שנתיים לאחר מכן זה כבר לא משנה לי. מבחינתי הוא גם יכול היה למות שבוע אחרי ש'העיר' נסגר. אני ניצחתי".

ניצחון של אנדרדוג.
"ניצחונות של דביל".


"סוף כל גוף למות". קובי ניב (צילום: אורן זיו)

למה דביל?
"התנתקתי מזה רגשית. באיזשהו שלב הפסקתי גם לקרוא עיתוני פרינט. הפרינט מת מבחינתי. הייתי קורא ארבעה עיתונים ביום, אבל כשראיתי שיש אותם באינטרנט הפסקתי. גם את 'הארץ' לא קראתי בנייר מאז שנפתח האתר שלהם. יש כאלה מתחת לגיל 30 שעדיין קוראים עיתון? אני לא מכיר".

נשארו כמה רומנטיקנים.
"כאלה שההורים שלהם קנו להם מנוי מתנה לפסח ולא נעים להם. זה קורה בכל העולם, התהליך הוא ברור".

מה באמת קרה לילד שצעק שהמלך עירום

למרות הקלילות המשתמעת בהווה, בזמן אמת הפרידה מהבייבי שלו היתה קשה. "זה כמו להיפרד מאהובה", הוא מפרט, "בהתחלה אתה כועס, אחר כך אתה שונא אותה ומקלל אותה, אחר כך אתה רודף אחריה כדי לראות מה עשו לה, ולאט זה דועך ואתה מוצא עצמך מבקש שיזכירו לך מה זה 'עכבר העיר'".

אתה עדיין שומר טינה לשוקן?
"על עמוס בזמנו כעסתי מאוד, ואולי אני עדיין קצת כועס עליו גם עכשיו. אבל אני יודע להפריד. באחרונה היה ויכוח בפייסבוק על עניין המעבר של אתר 'הארץ' לתוכן בתשלום. עשיתי גילוי נאות, שגם אני כותב טור ב'הארץ', וכתבתי לאנשים שהוויכוח הוא לא אם עמוס שוקן איש טוב או רע – הוויכוח הוא על זה שאם לא תעשו מנוי לא יהיה יותר עיתון 'הארץ'. המנגנון הוא אותו מנגנון ולא יהיה מי שישלם עליו. אם חשוב לכם ש'הארץ' יתקיים – תעשו מנוי. כתבתי שלדעתי לי יש חשבונות אישיים עם עמוס שוקן יותר מאשר לכל המגיבים יחד, אבל הוויכוח הוא לא פרסונלי".

לא היו לך זכויות על המוצר שיצרת?
"הבעיה היא שאם הייתי רושם את 'עכבר העיר' על שמי אז כן, אבל לא הספקתי".

הרגשת דביל?
"בטח, אני מרגיש דביל כל הזמן בתחומים האלה. אבל המהפכנים נזרקים ואחר כך באים הביורוקרטים. זו דרכו של עולם".

מה חשבת על האיחוד בין "העיר" ל"עכבר העיר"?
"בתקופה הזו כבר התנתקתי מהעיתון. כשיצא 'טיים אאוט' בעברית הבנתי שיש מתחרה רציני וראיתי ש'עכבר העיר' לא משיב מלחמה, אז הבנתי שהסוף קרב. זה לא שחשבתי ש'טיים אאוט' זה עיתון גאוני אבל הוא עשה את העבודה. היו שם כתבות ו'עכבר העיר' היה נראה די עלוב אז".

אתה חושב שעוד צריך היום מדריך מקומות ואירועים?
"אני חושב שבעידן של הסמארטפונים זה מיותר".

ניב הוא מעורר מחלוקות מקצועי, גם בקרב התלמידים שלו בחוג לתסריטאות באוניברסיטת תל אביב, שאותו ניהל במשך עשור עד שנת 2009. "משהו בי מעורר באנשים תחושות עזות", הוא אומר, "גיליתי את זה מאוחר, אבל אנשים מייחסים הרבה יותר משמעות למה שאומרים מאשר למה שעושים. אני יכול להגיד לך 'אתה חמור' אבל לדאוג לך ולטפח אותך. אבל אתה תזכור שקראתי לך חמור. אנשים זוכרים שאמרתי להם חמור ושוכחים כמה עזרתי להם. אני משלם על זה מחיר".


מעורר מחלוקות מקצועי. קובי ניב (צילום: אורן זיו)

מה אתה עושה עכשיו?
"המקום שבאמת אני יכול לפעול בחופש מוחלט הוא בספרים. בגילי המאוחר התחלתי לכתוב רומנים, אחד כבר כתוב ואמור לצאת השנה. ספר מצחיק, אבל מלא רציחות וזוועות. בעיקרון הוא עונה על השאלה מה באמת קרה לילד שצעק 'המלך הוא עירום'. ועם כל הסכסוכים שלי אני אהיה עכשיו בלי עבודה חצי שנה, אז כנראה אקח דמי אבטלה ואתחיל לכתוב את השני". 


מוציא אנשים מהדעת


אלה צפויים להיות שני הרומנים הראשונים של ניב, אבל מאחוריו יש לא מעט ספרי עיון בתחום הקולנוע, ששניים מהם – "החיים יפים" על סרטו של רוברטו בניני ו"ללכת על המים" על יצירתם של איתן פוקס וגל אוחובסקי – הצליחו להקים עליו, באופן לא מפתיע, את זעמם של מתנגדים רבים. "דווקא מצאתי מישהו שאמר על הספר שעוסק ב'החיים יפים' שהוא ספר הפילוסופיה הכי נהדר שנכתב בעברית", ניב מסתייג, "הבעיה היא שהוא ימני קיצוני". ניב מראה בספר כיצד הסרט "החיים יפים" מוכיח שהעולם הנוצרי, שהישראלים רוצים להיות חלק ממנו, עדיין אנטישמי. "מכיוון שאני מגיע ממחנה השמאל הליברלי אני לא אמור לכתוב ספר שהמסר שלו הוא ימני", הוא טוען, "אבל יש לי נטייה בכתיבה שלא לשחק את המשחק הזה. זה נורא קל לצאת בטור ב'הארץ' נגד המתנחלים. אבל אני תמיד כותב עלינו, לא עליהם. זה מוציא אנשים מהדעת והם לא יכולים לסבול את זה. אני כזה גם בכתיבה וגם בחיים, ואנשים לא סולחים לך על זה. זה השיח שאני מייצר. אני לא יכול להתנהג אחרת. אני אומר את מה שאני חושב ואנשים לא סולחים על זה".

אולי העולם קצת השתנה ואתה צריך להתארגן על פילטרים?
"יש לי תפקיד בחברה. אני זה שאומר את הדברים שאף אחד לא רוצה לשמוע. רוב בני האדם מתנהגים כמו שהם מתנהגים כי הם לא יכולים אחרת. אחרי זה מגיעים פסיכולוגים ומנסים להסביר למה הם לא יכולים אחרת. לכל אחד יש תבנית, ואני בתוך התבנית הזאת. אני משלם על זה מחיר – בעיקר פרנסתי. אף פעם לא הצלחתי להכות שורש באף מקום, למשל באוניברסיטה – אין לי מושג למה דפקו אותי. הייתי מרצה טוב וניהלתי את מגמת התסריטאות עשר שנים מצוין. אבל גם יש רווחים, יש לי סוג של חיות וחירות. לא הצלחתי להתבצר בעמדה, וזה שומר את המוח שלי שמח וערני".

מאז "ללכת על המים", שכתבת עליו את הספר "עבר שחור, עתיד ורוד", יצא לך לראות סרטים חדשים של איתן פוקס?
"למה לי? לא ראיתי את בננות וגם לא את תפוזים. או 'יוסי וג'אגר 3'. זה לא מעניין אותי. הסרט ההוא עורר בי את יצר הפולמוס. אני בדרך כלל מתעסק בסרטים שמתיימרים להיות משהו שהם לא, שמתיימרים להיות ליברלים ומתגלים כשמרנים. בזמן האחרון הקולנוע הישראלי לא מעניין. היתה פריחה לפני כמה שנים, אבל בשנים האחרונות יש רגרסיה לא מעניינת. מאז הטרילוגיה הלבנונית, לא היו סרטים שעוררו בי את המיצים האינטלקטואלים".

ניב סיים באחרונה לכתוב ספר עיון נוסף על קולנוע על מה שהוא מכנה "הטרילוגיה המאוחרת על מלחמת לבנון": "ואלס עם באשיר", "לבנון" ו"בופור". "אני לא אכנס לטיב הסרטים, אבל הם מרגיזים אותי ואני יכול להתפלמס איתם. מאז אני לא זוכר סרט שעורר בי איזה עניין".

מה מרגיז בהם?
"הרבה. יש ביניהם המון מכנה משותף. שלושה סרטים שעשו שלושה אנשים שונים, בלי שום קשר ביניהם. 25 שנה אחרי המלחמה יוצאים שלושה סרטים תוך שנתיים, שעוסקים בשלושת הימים החשובים של המלחמה: 'לבנון' על היום הראשון, 'בופור' על היום האחרון ו־'ואלס עם באשיר' על הטבח בסברה ושתילה. כולם מסופרים מנקודת מבט של החייל הבודד, שהוא גם הקורבן". ניב מספר בהתלהבות איך גילה קווים משותפים נוספים בין הסרטים, ביניהם העיסוק ברצון הישראלי להשתייך לעולם המערבי תוך כדי מאבק בעולם הערבי. "ב'וואלס עם באשיר' יש רגע שבו הגיבור נכנס לשדה תעופה נטוש ועל לוח הטיסות רשומים שלושה יעדים: פריז, לונדון וניו יורק. ב'לבנון' יש רגע שבו החיילים מביטים דרך כוונת הטנק על משרד נסיעות, ושם הם צופים בתמונות של מגדל אייפל, מגדלי התאומים והביג בן. אותו דבר. ב'בופור' יש שיחה על כמיהה של אחת הדמויות לטוס לניו ג'רזי כשהוא משתחרר".


אומר את הדברים שאף אחד לא רוצה לשמוע. קובי ניב (צילום: אורן זיו)

איזה מהם הכי מוצלח בעיניך?
"עם 'ואלס עם באשיר' יש לי בעיה כי נקודת המוצא המוסרית שלו מתועבת בעיני. הסרט בא לטהר את האחריות של פולמן ושל ישראל מהטבח. זה מעצבן אותי כי אנחנו כן אחראים לטבח. הסרט הוא מסע שמלכתחילה לא מחפש את האמת, אלא טיהור עצמי. המשפט האחרון שאומר לו 'המטפל' שלו, אורי סיוון, הוא 'אתה ירית תאורה אבל לא היית שותף לטבח'. אם, לדוגמה, יגיע חייל ששירת באושוויץ ולא ירה באף אחד בחיים שלו, אפילו לא נתן סטירה – הוא רק היה אחראי על התאורה במקום. האם הוא שותף לרצח או לא?".

ובכל זאת אתה בוחר בו כטוב מבין השלושה.
"צורנית. הוא סרט מרהיב - קשה להפריד בין תוכן וצורה. אבל מבחינת ההזדהות, יותר אהבתי את 'בופור'".

"לבנון"?
"סרט פשטני, סרט לא טוב".


לכו תזדיינו


ניב, שפירסם ספר על כתיבת תסריטים וכתב את התסריט לסרט "ארץ חדשה" יחד עם גרושתו, אורנה בן דור, מצהיר כי הוא עצמו התייאש מכתיבת תסריטים גם לטלוויזיה וגם לקולנוע. "טלוויזיה זה מדיום של מפרסמים. שואלים אותך קודם 'אז מי לדעתך יפרסם בסדרה שלך?'. לכו תזדיינו! אין לי תשובה לשאלה הזאת, ואני לא יכול לדבר ככה. בקולנוע התהליך כל כך סבוך וארוך – אתה מתחיל לכתוב תסריט שמעסיק אותך, ואולי בעוד שבע שנים מישהו יעשה מזה סרט וזה כבר לא יעניין אותך. בדרך תצטרך לשכנע, לעבור ועדות, לבכות ולעשות הצגות. התכונה הנדרשת למי שרוצה לעשות סרט היא בעיקר להיות פטיש אוויר. יש אנשים שהם פטישי אוויר מיסודם, אבל אם אתה לא פטיש אוויר ואתה רוצה להיות פטיש אוויר, אז האנרגיות שידרשו לך כדי להיות פטיש יילקחו מהאנרגיות של היצירה עצמה. ככה אני הרגשתי. היה לי תסריט נהדר שכבר הגיע כמעט לשלב שיש במאי, ובסוף אמרתי 'יאללה כוס אמק' – זרקתי אותו והלכתי לכתוב ספר. כשאני מסתובב בעולם הזה של הוועדות, ההנהלות, הבוסים ומה נכון להגיד ומה לא נכון להגיד - התחושה שלי תמיד היא שיש איזה משפט שצריך להגיד בכניסה ולי לא אמרו אותו. שיש איזו סיסמה שלא אמרתי. ככה אני מרגיש בכול המקומות, לא משנה אם זה באוניברסיטה או בעיתונות או בוועדות הקולנוע".

מה אתה מאחל לעובדי "עכבר העיר"?
"שימצאו עבודה אחרת. עיתונות נהייתה כמו כדורגל, אתה יכול לשחק עד גיל 35 ואז אתה צריך למצוא עבודה. בן אדם שנכנס היום לעיתון בגיל 20 יכול להמשיך לעבוד שם אחרי גיל 40? אין שום סיכוי לדעתי. אנשים מבוגרים עולים הרבה כסף. לחומרים שנדרשים היום לעיתון אפשר למצוא מישהו צעיר שיכתוב אותם ב־200 שקל, אז הוא כותב עם קצת שגיאות כתיב – אף אחד גם ככה לא שם לב. בקיצור, עיתונות זה לא מקצוע, תגיד לילדים. זה עצוב אבל זו דרכו של עולם".

אז ב־DNA של העיתון שהקמת נטמן הכישלון שלו?
"אם לא הייתי מקים אתכם אז לא היית קיים בכלל! חוץ מזה, אם לא אני אז מישהו אחר היה מקים את זה. אם אדיסון לא היה ממציא את המנורה אתה חושב שאנשים היו יושבים עד היום בחושך? כנראה שלא".


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(10 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5