יד שנייה מארכיטקט: סיפורה של אדריכלות השימוש המחודש

יום שישי 28 בספטמבר 2012 08:00 מאת: מיכל גרוסברג, עכבר העיר

יותר ויותר אדריכלים מאמצים אסטרטגיות בנייה ממוחזרות, אבל רובם טוענים שהעיר היא לא המקום לבתים מפחיות וגגות מצמיגים. יש מי שחושב אחרת


(צילום: אורן זיו)

פרסומת

שיטת הבנייה מחזר ביתך, או בשפה המקצועית – בניית “שימוש מחודש” (reuse), עלולה להישמע מעט מופרזת לאדם הממוצע, זה שאוהב שהדברים שלו, ובטח החשובים שבהם (קורת גג וכל זה), מגיעים חדשים מהניילונים. אבל בשנים האחרונות, במקומות שונים בעולם ובעיקר באזורים שבהם המרחב אינסופי, קמים מיזמים כמו ספינות האדמה, שמהם אפשר אולי להתחיל לספר את סיפורה של אדריכלות השימוש המחודש.

ספינות האדמה מנסות להיות מרחב שכולו אקו־פרנדלי: המים הזורמים בו מושתתים על מי גשם (שמחלחלים לתוך צינורות מתחת לאדמה, מפרים את הצמחייה, זורמים מהברזים בבית, וכשמורידים את המים באסלה הפסולת משמשת לצורך דישון האדמה); החשמל מופק מאנרגיה סולארית; והחפצים שמרכיבים את יסודות הבית בנויים מפריטים שכבר שימשו לצרכים שונים בעבר – פחיות שתייה לאיטום, זכוכיות משומשות לעיצוב, וצמיגים ביסודות לטובת הבידוד התרמי.

את הפרויקטים הללו אפשר למצוא בארצות הברית, צ’כיה, גוואטמלה, סיירה לאונה, הודו, צרפת, קנדה, סקוטלנד, ספרד ומדינות נוספות. גם בישראל ניתן למצוא מודלים ארכיטקטוניים דומים, אם כי בעיקר הרחק הרחק מתל אביב: 55 קילומטר מאילת, בקיבוץ לוטן, שהוקם בתחילת שנות ה־80 עם מטרות אקולוגיות מוצהרות. מה הסיכוי שתל אביב היא היעד הבא של ספינות האדמה?


בית אבן שנבנה בבית ספר יאנוש קורצ'אק בבאר שבע (צילום: שובל שקרל)

שיבוש סביבתי


במבנים מהסוג המקובל בקיבוץ לוטן מסתמן שלא ניתקל כאן בקרוב, ויש אומרים שבצדק. אדריכלים מהצד הירוק של הסקאלה אמנם מעודדים מיחזור של חומרים שונים, כמו פירוק בניין והרכבתו מחדש על ידי מיחזור אבן, אבל הרעיון של מבנים בדמות ספינות האדמה ממש לא קורץ להם. “אני חושבת שמיחזור הוא דבר פנטסטי”, אומרת ארזה בן אור, אדריכלית המתמחית באדריכלות ירוקה ובינוי בר קיימא. “אבל מה שקרוי ריהוט אורבני, כשאת לוקחת דברים ובמקום שילכו לפח את הופכת אותם למגרש משחקים – מבחינה עירונית נוצר שיבוש לכל הסביבה. קיבוץ לוטן נמצא באזור מדברי, קטן ומוגדר ויש לו חזון, ואני חושבת שהוא מאוד יפה ומתאים לשם, אבל צריך לדעת להתאים כל דבר למקומו. במקומות אחרים בארץ לא יודעים לאכול את זה. אנחנו לא נמצאים במדינה שיודעת להעריך את זה או ממריצה אנשים שממחזרים ויוצרים”.

החומרים שמהם עשויים הבתים המשומשים מחדש גורמים לבן אור להסתייג. “בצמיגים יש פליטת רעלים”, היא מסבירה, “מה זה עושה לאדמה? אלה לא דברים שמדברים עליהם מספיק, וזה נשמע נורא רומנטי. בעיני חשוב להוריד כמה שיותר חומרים מנפט, המחשבה אצלי מחפשת מלכתחילה איך למזער את האימפקט האנרגטי של הבניין”.

לעמדה של בן אור מצטרף גם יאיר אנגל, אדריכל ונציג Cradle To Cradle בישראל (מעריסה לעריסה היא תפיסה מעגלית של חיי המוצר, המבקשת לתכננו ולעצבו מראשיתו בצורה כזו שמרכיביו יוכלו לחזור בתום השימוש לגלגול שימושים נוסף). “אני לא רואה איך דבר כזה הולך להשתלב בעיר”, הוא מסביר. “קיבוץ לוטן זה כמו שמורה, הוא נמצא באמת בסוף העולם שמאלה, ונראה לי ששטחי אדמה זה לא משהו שחסר להם, ואולי גם זמן, אז אפשר להקים בתים מבוץ. אבל בנייה צמודת קרקע לא תופסת בבנייה סביבתית, היא אנטי סביבתית כי היא תופסת הרבה שטח. זה יותר מה שנקרא אקו לוקסוס, משהו שקורה כשלאנשים יש הרבה כסף והם רוצים לבנות משהו שלאף אחד אין”.


דירה פלורנטינית מחומרים ממוחזרים (צילום: אורן זיו)

אנגל מאמין שהפרויקטים הללו עלולים לגרום יותר נזק מתועלת: “נחמד לקחת מוצר ולהשתמש בו שוב ולהתקשקש עם זה קצת”, הוא אומר, “תקליטים עשויים מוויניל, למשל, זה שם יפה לחומר בעייתי. הכרתי בחור ישראלי שמכין קערות פירות מתקליטים ישנים. הוא חימם אותם וקיפל אותם ועשה אותם וזה מאוד נחמד, והקערות נחמדות. אבל הוויניל מסוכן למי שמייצר חומרי גלם. הוא מחמם אותם ונחשף לפליטות של חומרים רעילים. עם צמיגים, למשל, הבעיה בשימוש בבנייה היא במצב שיש שריפה. עשן של צמיגים הוא מאוד רעיל”.

פוטנציאל שזועק את זה


אבל יש גם מי שמצא דרך לשלב בעיר מבנה מחומרים ממוחזרים. שובל שקרל, אדריכל בוגר בצלאל, הקים בשנה שעברה על גג בית בפלורנטין דירה המורכבת מחומרים ממוחזרים ומשומשים מחדש בלבד, בדגש על חפצים מעץ. “גגות בפלורנטין הם פוטנציאל שזועק את זה”, הוא אומר, “הגגות מזמינים בנייה קלה או בנייה חלופית שיכולה להתקיים על המצע העירוני הקיים. איגדתי קבוצה של מתנדבים שהצטרפו אלי לעשרה ימי בנייה, כשכל הכסף שהושקע בפרויקט, 10,000 שקל, בוזבז על ברגים ועל כלכלת המתנדבים. הבית לחלוטין מוכן למחיה, מבחינת כל התשתיות”. הבית של שקרל לא בנוי באופן קונבנציונלי – הוא מורכב מחלונות, דלתות, תריסים ומשקופים שאותרו ברובם ברחוב.

“התקרה בבית לא אטומה לגשם, אלא מצלה, הבית נבנה בתצורת הקיץ שלו. אחד הדברים שהופכים אותו לבית לא קונבנציונלי זה שהוא מתוכנן לשנות צורה. לקח עשרה ימים לייצר אותו אז, ומספיק סוף שבוע אחד כדי לשנות אותו ולעשות בו מניפולציות, כמו בניית גג אטום לגשם לחורף. המשמעות היא שאורח החיים בתוך הבית מהדהד את תוכן השימוש בבית. כאלמנט לאדריכלות אקולוגית זה אולי אחד החשובים שיש, כי אתה לא בונה מראש בית שיכיל את האופציות החמורות ביותר, אלא מגמיש אותו לפי מה שצריך עכשיו. למשל, נולד ילד חדש בבית? בקלות אפשר לשנות את חלוקת החלל ולהוסיף חדר שירחיב את הבית”.


אורח החיים מהדהד את תוכן השימוש בבית (צילום: שובל שקרל)

כשנשאל שקרל איך הצליח לבצע אדפטציה לבנייה בלתי עירונית בעליל ללב תל אביב, הוא נשמע מיואש הרבה פחות מהקולגות. “נקודת ההנחה שיצאתי ממנה היתה לבנות סוג כזה של מבנה בעיר”, הוא מסביר. “עד כמה אפשר באמת ליישם את זה? כשבנינו תוך עשרה ימים בית בר מחיה ב־10,000 שקל, עבורי זו הצלחה גדולה. מבחינת התפיסה שלי, לעשות אדריכלות בת קיימא בשטחים לא עירוניים זה סתירה בהגדרה. אם בודקים מה דריכת הרגל של מגורים בכפר לעומת יחידות מגורים בעיר – אי אפשר להשוות, כי לבנייה העירונית יש דריכת רגל הרבה יותר קטנה. על בנייה לגובה יש ביקורת בפני עצמה, אבל אקולוגית אין ספק שהעיר היא המקום הדורסני פחות. כל הארכיטקטורה צריכה להיות מעובדת דרך בנייה בת קיימא, אבל בעיני, היישום הוא קודם כל עירוני”.


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(4 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • 29/09/2012 12:50:22

  • 29/09/2012 12:39:30