המועדפים: התחת של המדינה מעניין ת'ישבן
יום שישי 03 בספטמבר 2010 06:04 מאת: עכבר העיר אונליין
על מה מסתכל עפר שכטר במהלך הבזויה שבתחרויות, איזו חקירה צריכה להתנהל בנוגע להישרדות, ממה חוששת נטלי עטיה, למה הפוליטיקה חוזרת לתיאטרון וכמה קל יותר להיות מחובר מאשר מחוברת? עכבר העיר עם הנושאים הבוערים של השבוע
יש זוכה? התחת של מרינה (צילום מסך)
התחת של המדינה מעניין ת'ישבן
בסופ"ש האחרון נערכה אחת התחרויות החשובות במדינה, אירוע בעל משמעות לאומית אדירה, התרחשות שיכול למלא את ליבינו בגאווה אדירה – תחרות "התחת של המדינה". אירוע כל כך חסר טעם, כל כך מבזה, כל כך נמוך שאפילו גיבור התחת עפר שכטר ששימש בו כשופט - הרגיש בו נבוך.
בלי להכנס לדיון הלעוס על חפצון נשים, ביזוי כבוד המשתתפות, ההתנהגות הגברית המסרסת ושאר המושגים הלקוחים מעולם לימודי המגדר, אפשר פשוט לנפנף בידיעה באדישות ולמלמל: "מעניין לי ת'תחת". מה זה בכלל אומר התחרות הזו? מה הקריטריונים? ואם מדובר בתחת, למה רואים את כל הגוף? מה משקל המראה הכללי בבחירות השופטים? והאם הזוכה מבטיחה להפליץ שלום עולמי?
רבותיי החרמנים, כל ההתרחשות הזו היא בהמית, גסה, סרת טעם, נצלנית ומסריחה. בעיקר כשמבינים שחברה מסחרית גוזרת אחלה קופון על הריור הגברי והניצול הנשי. (סער גמזו)
הישרדות: חוקרים את האשמים הלא נכונים
ערוץ 10 חגג השבוע את סיום עונת "נודניקים נגד וונביז" של סאגת הישרדות. אוהו חגג.
את ערב השידורים המיוחד פתח בשעה שבע משדר מקדים בן שעתיים, בעוד שהגמר היווה משדר מקדים בן שעתיים וחצי בעצמו, לרגע הכרזה צפוי עליו קראנו כולנו לפני חודשיים.
ארבע שעות וחצי של שידור ששילוב אמיץ של כלום ושום דבר, מילאו בהן את המסך ללא בושה. זאת לאחר חודשים בהן תוכנית הדגל הובילה את לוח השידורים של הערוץ, פרומואים והכנות אינספור קדמו להפקה סבוכה, ובגמר עצמו נכחו לא פחות מ-20 אלף איש, ומאות אלפי צפו בו מהבית.
אז אמנם לא היינו המון; פחות מ 15% רייטינג הוא שיא עלוב מאוד לגמר של התוכנית, ואחרי עונה כה משמימה אין זה פלא. אבל האם אותו מיעוט נדכא לא ראוי למעט יותר ממה שקיבל?
אשאל זאת באופן מעט יותר ברור: האם הפקת התוכנית מרוויחה כסף עבור העבודה הנוראית שהיא עושה? האם מישהו שם צפה אי פעם בפורמט האמריקאי? האם לערוץ 10 אין מנהל בכיר כלשהו שרואה את משדר הגמר הזה ולא חותם על מכתבי פיטורים תוך כדי?
אז לטובת אבוט-רייף-המאירי, ושאר החברים בערוץ: אני מבין שאתם עסוקים מדי, אז אספתי לכם כמה טיפים מהעונות האמריקאיות, בהנחה (דמיונית) שאתם מעוניינים לשפר את המוצר והרייטינג:
» העונה האמריקאית האחרונה הכילה 14 פרקים פלוס תוכנית גמר, וכל פרק נמשך 40 דקות נטו. לתוך 40 הדקות נדחסו שתי משימות והדחה, עניין שלוקח לפחות שלוש שעות בגרסה הישראלית.
» משימה בתוכנית הישרדות האמריקאית נמשכת כחמש דקות ערוכות היטב, ולא 25 דקות מיגעות ומשמימות. היא ערוכה כקליפ קצבי ומותח, ולא כצ'יזבט ארוך נטול פואנטה שרק מיטיבי לכת שורדים את הצפיה בו עד הסוף.
» המנחה האמריקני כריזמטי ומשעשע. אולי לא יהיה מאוד נעים לפטר את גיא זוארץ, אבל כשאין ברירה אז אין ברירה.
» תוכנית הגמר נפתחת בספירת הקולות שנאספו במועצת השבט האחרונה והכרזה על השורד האחרון, ולא אחרי שכל המשתתפים צפו בפרקים בארץ. 5 דקות אל תוך תוכנית הגמר המנצח כבר ידוע. את שאר תוכנית הגמר הם מקדישים להתנצחויות של אחרי ולקטעי הומור, "אם כל הפאדיחות של הישרדות", "מי הוא השורד הטוב ביותר בכל העונות" וכיוב'. מדובר בשעה של עונג צרוף למי שצפה בעונה שלמה, ולא בשעתיים וחצי של פיהוק מתמשך.
מערוץ 10 אני כבר לא מצפה לכלום. אבל במטותא ממשטרת ישראל: אם אתם כבר פותחים תיק חקירה שכותרתו היא "הישרדות – עונה 4", אל תתרכזו רק בהאקים, ונסו לברר גם כמה מהסוגיות הנ"ל. זכרו, תפקידכם הוא להגן על התושבים מפשיעה. (אחי אבנון)
נמאסתם, מעייפים. הישרדות (צילום: גיא קורן)
בגטו של הרוק מתבשלת הבשורה הבאה
בין אנשי עדת המסלסלים ישנה תחרות כמעט גלויה על מספרים. לא מדובר באורך של איברים אלא בעיקר בנתוני קהל. מי מכר יותר רינגטונים? מי הפציץ יותר חתונות? מי זכה ליותר השמעות? אבל בעיקר ומעל הכל, מי הזיע מול קהל ענק בקיסריה ובהיכל נוקיה וכמה ימים ברציפות הוא עשה את זה. לשאר הזמרים המקומיים, ענקיים ככל שיהיו, זה לא קורה בהיקפים האלה (תשאלו אפילו את שלמה ארצי). היום, זהו רצון העם. שעשועים קלילים ונטולי אמירה באמפי שמול הים.
בנוף כזה מאוד קשה לפוצץ אולמות בלי לסלסל. כוכבי הרוק שלנו מתקשים למשוך את ההמונים להופעות גדולות וכדי להצליח הם נעזרים, בין היתר, בחברים. שיתופי פעולה מוזיקליים צצים כמו פטריות אחרי הגשם ומציבים על הבמה שני מוזיקאים ויותר שמציעים מרכולת משותפת לטובת הקהל הרחב ביותר. ברמה האישית קשה לי מאד להבין איך אנשים בוחרים במקבץ להיטי אינסטנט חצי מבושלים על פני הופעת רוק שפונה גם לחלקים המורכבים יותר של המוח, אבל זה כנראה רק אני.
אבל יש תקווה. כי כידוע - החוסר הוא אבי ההמצאה, והוא זה שיצמיח כאן משהו טוב. לקהל יימאס בקרוב מאד מהנוסחה הלעוסה של היא-עזבה-אותי-או-חזרה-אליי-תעשו-שמח-בכל-מקרה. בזמן הזה שיתופי הפעולה הללו יעזרו לרוקרים שלנו להרחיב קצת יותר את האופקים שלהם. הניסיון והמטען של שלום חנוך יתחברו לתנופה של נינט, שלומי שבן יגוון את וירטואוזיות הקלידים שלי באלקטרוניקה של אמדורסקי, הקריצה של גרוניך תתמזג עם החספוס של אורית שחף. השילובים האלה, והרבה אחרים, יכולים לספק לרוק את התשובה שלו בקרב על דעת הקהל. (סער גמזו)
נשנה את עולם. המוזיקה. שלומי שבן (צילום: אייל שפירא)
סוער על הבמה: כך חזרה הפוליטיקה לתיאטרון
אי אפשר לסיים את השבוע הזה מבלי לומר משהו על פרשת "מכתב השחקנים". בראשית היה מכתב בו סירבו שחקנים ואנשי תיאטרון להופיע בהיכל התרבות החדש באריאל. אחריהם היו הימנים שזעקו נגדם, ובהמשך היו שרים, חברי כנסת ואמנים אחרים. בהמשך היו את אלה שחזרו בהם, וגם את אלה שחזרו בהם בחזרה, וגם את אלה שתמכו וחתמו בעצמם.
כמו מכתב הסרבנים, מכתב הטייסים ומכתב הלוחמים, גם במקרה הזה העזה קבוצה קטנה של אנשים לצאת נגד הקונצנזוס. בשונה מהמקרים האחרים, בהם שאלת הסירוב היא אולי תמיד גם עניין הקשור בביטחון המדינה, אנשי התיאטרון החתומים לא מסכנים חיי אדם. אדרבא, הם מבקשים דווקא להציל אותם. הרמת הראש הזו זכתה למתקפה קשה משתי סיבות עיקריות. הראשונה קשורה לנטייתו של הצד השמאלי במפה הפוליטית להיות שקט מזה הימני. כך, כשהוא כבר מדבר, נשמעת כל לחישה כמו צרחה רמה. הסיבה השנייה (והיותר מעניינת) היא שהחברה הישראלית כבר שכחה עד כמה יכול וצריך התיאטרון להיות מעורב בפוליטיקה. כתוצאה, כאשר בחרו המדוברים לומר מה דעתם, ביקשו כולם לסתום להם את הפה.
רבים וטובים כתבו השבוע על הקשר בין תרבות ובין פוליטיקה. בין היתר השיבו לטענותיה המופרכות של שרת התרבות לימור לבנת – כאילו לא צריך לקשור בין המתרחש על הבמה והמתרחש בעזה. למרבה הצער, טענותיה של לבנת מתארות את המצב הקיים. למעט הבלחות קטנות בשוליים, התיאטרון הרפרטוארי בישראל לא עוסק בסוגיה הפוליטית הבוערת ביותר במציאות שלנו. במקום זה מעדיפים לעסוק בבידור, בדרמות משפחתיות או בהצגות אשר מדברות על ההווה, מבלי למעשה לדבר עליו.
אם יש משהו שהרווחנו מהשבוע הזה שהרי זו התובנה הזו: במקום שבו התרבות בכלל והתיאטרון בפרט לא עוסקים בפוליטיקה, לא יכולים אנשי התיאטרון להביע דעות פוליטיות. לא שאין להם לגיטימציה לומר את דעתם, מפני שהחברה כולה מתרגלת לשקט הזה; כשתותחים רועמים, המוזות שותקות, ואצלנו הרי תמיד יש תותחים.
עכשיו, צריך לחזור ולעשות תיאטרון פוליטי. לחזור ולראות בבמה ובשחקנים אנשים שיש להם עמדה לגבי המקום שבו הם חיים, כמו שאמורה להיות לכולנו. והמשכיל בעת ההיא יצרח. (טל לוין)
חזר בו או לא חזר בו? דרור קרן מביע דעה (צילום: עופר ועקנין)
מבחן ההורות: מחוברים נגד מחוברות
השבוע התברכנו בגרסה הגברית, והמוצלחת לא פחות יש לומר, של "מחוברות". במבט ראשון, נדמה שהדמויות הגבריות מקבילות לאלה הנשיות: ההורים, הכותבים, הרווקים, תלמידי התיכון וכו'. אלא שאם נרענן את זכרוננו, ב"מחוברות", התגובות של הקהל תפסו מקום נכבד מאוד בסדרה - דנה ספקטור ומירי חנוך, האמהות היחידות בחבורה, חטפו לא מעט ביקורת - רובה באמצעות טוקבקים מרושעים - על הדרך שבה הן נוהגות ומחנכות את הילדות שלהן, והריכוז שלהן בעצמן. שתיהן נשפטו קודם כל כאמהות, אחר כך כבני אדם, ככותבות וכיוצרות.
האם גם גולדן ושריג יתפסו בעיני הקהל קודם כל כאבות? או אולי קודם כל כגברים, כתסריטאי מיוסר או כעורך מוסף "הארץ"? ימים יגידו. בשבוע הזה בו שריג עישן לא מעט ג'וינטים, וכמעט חטף התקף חרדה כשנודע לו שהוא עומד לבלות בבית עם שלוש בנותיו.
האשמה, כרגיל - בנו. כמה פעמים קרה לכם שהייתם בגינה עם הילדים והתרשמתם מאבות שבילו אחר צהריים עם הילדים? כמה פעמים התרשמתם מאמהות שעשו זאת?
"מחוברים", מעבר להיותה סדרה מצויינת וחשובה, היא מבחן חשוב שלנו כחברה: האם הורות נשית נתפסת בעינינו כטבעית יותר מאשר אבהות פעילה של אלה, שכידוע, יכולים להשתין ברחוב בעמידה. (אפרת בארי)
מחוברים - לכל הכתבות
ועוד מחוברים: נטלי עטיה מתביישת, אבל למה?
בתחילת השבוע, רגע לפני שעלתה "
מחוברים" לאוויר באופן רשמי, התעוררה לה סוג של שערוריה מקדימה כש
נטלי עטייה דרשה מהוט להסיר מהסדרה את הקטעים בהשתתפותה. עטייה, כאמור, צולמה במסגרת התיעוד העצמי של דודו בוסי כאחת הבחורות שנקשרת אליו רומנטית - קשר שככל הנראה הסתיים די מהר. ובכן, אתמול שודר הפרק הראשון עם נוכחותה של עטייה וצר לי - אבל לא ברור על מה המהומה. עטייה לא מופיעה שם בעירום, לא מדברת שטויות, לא חושפת שם יותר מדי מחייה ולבה (חוץ מכמה גינוני אהבה מובנים ומקובלים של תחילת קשר) ובאופן כללי - נראית לא רע בכלל. יותר חשוב מזה - היא נראית. בטלוויזיה. וכל עוד מאייתים את השם שלך נכון, וכו'.
עטייה טענה באמצעות עורכי דינה כל מיני טענות על פגיעה במעמדה, השפלת נשים וכו' וכו'. מצחיק, קצת נדמה כאילו היא לא באמת ראתה את הפרקים, שבעיקר מציגים את דודו בוסי כוומנייזר אלכוהוליסט ש"לא מסוגל להתחייב", או במילים אחרות - סיוטה של כל רווקה תל אביבית. לא ברור אמנם למה הקשר ביניהם נגמר ומתי, אבל סביר להניח שעטייה פשוט התניעה את כל התהליך כי לא רצתה להצטייר כעוד אחת מ'נערות הבוסי' שמתות ללכוד אותו ברשתן. לא שאנחנו אומרים שזה המצב, אבל גם אם את כן מצטיירת ככה, נטלי, תאמיני לנו - הוא יוצא הרבה יותר פאתטי ממך. (אופיר ארצי)
תגיות:
אופיר ארצי,
אפרת בארי,
הישרדות 4,
הישרדות 4: גדי להב,
הישרדות אולסטארס,
המועדפים,
טל לוין,
מחוברים,
נטלי עטיה,
סער גמזו,
עפר שכטר