המועדפים: כמה נמוך תרד הטלוויזיה שלנו?
יום חמישי 28 בינואר 2010 00:11 מאת: מערכת עכבר העיר אונליין
מי שבר את שיאי הטראש הטלוויזיוני בישראל, למה נינט מנסה להציל את תושבי האיטי ולמי עוזרת הפרסומת החדשה נגד אנורקסיה? מדור סיכום השבוע עם שאלות קשות
מה אנחנו זוכרים מהשבוע שחלף? את הפרסומות שעצבנו אותנו במיוחד, את סדרות הטלוויזיה שפגעו לנו בבטן הרכה, את הכוכבים לרגע שצצו השבוע ותכף יעלמו כאילו לא היו כאן מעולם. במדור השבועי "המועדפים", נסקור מדי יום שישי את רגעי השיא והשפל של השבוע, את סרטון הקאלט שכדאי להפיץ הלאה, ועוד דברים שגיוונו את שגרת יומנו בתקווה לספק לכם קצת חומר קריאה (וגלישה) לסוף השבוע.
כמה נמוך אפשר לרדת?
לשם שינוי, השאלה בכותרת אינה רטורית. בשבוע שבו עלתה סדרה כמו "התבורי'ס" לערוץ 24 והתעוררנו לגלות שיוצר סדרת האיכות "החיים הבלונדיניים הדפוקים שלי" עם אורית פוקס העלה רעיון מבריק חדש - להצמיד את פליט הריאליטי יוסף נתן-בכר מ"האח הגדול 2" לשתי בחורות בביקיני ולתת להם להגיש בצוותא תוכנית בישול בשם "
שוברות ביצים". הרעיון, האינפנטילי כשלעצמו, אינו מפתיע, ויש להניח שרעיונות דומים עולים במוחו של כל קופירייטר מתוסכל וכל עובד זוטר במשרדי הזכיינות - הבעיה היא שבדרך מופלאה כלשהי הרעיונות הללו מקבלים מימון, עוברים את שלב הליהוק, ומגיעים תוך שבועות ספורים הישר למסך הקטן (או למסך הקטן יותר).
האופנה של "סדרות בשקל" אינה חדשה, אבל מעניין שהיא זוכה לפריחה ושגשוג בשבוע שבו מלך מלכי הטראש הישראלי - גיא פינס בשבילכם - נפרד מהמשבצת המיתולוגית שבה הוא בנה את עצמו ושינה את היחס של התקשורת הישראלית לתרבות המפורסמים. פינס היה הראשון שלא היסס להקדיש זמן מסך לבר רפאלי בת ה-17, ומעולם לא התבייש בתמהיל של כוכבים ליגה ז', מפורסמים מהעולם וחשיפות בסגנון "המיונים לעונה הבאה של הרווק יתחילו באפריל". באופן מפתיע, בישראל של 2010 כולם רוצים להיות גיא פינס. מה שזוהה פעם כבידור טלוויזיוני נחות הפך להיות תו תקן להפקה מקומית מושקעת ובעיקר רלוונטית. הסיבה לכך היא לא רק שגיא פינס וצוות ההפקה שלו השתפרו מאוד עם השנים, אלא שהחברה הישראלית כולה העתיקה את הכמיהה האמריקאית לרכילות ובידור מכל סוג, עם דגש על ריאליטי ופליטיו. תוכניתו החדשה-ישנה של גיא פינס, שעוברת כעת לערוץ 10, תזכה בוודאי לרייטינג נאה ותמשיך לשמש בית חם לכל דוגמן ודוגמנית, אבל כעת יהיה עליה להתחרות בעשרות המפלצות שהיא עצמה יצרה - אותן תוכניות סלולאריות שמוכרות "טאלנטים" בביקיני ולא תוכן. (נטע אלכסנדר)
איפה התוכן? למי איכפת. "שוברות ביצים" עם יוסף והבנות (צילום: נמרוד תמאסי)
למה נינט לא תציל את האיטי?
ביום שישי הקרוב, יקיים תיאטרון הקאמרי
מופע התרמה ענק שכל הכנסותיו קודש לנפגעי רעש האדמה בהאיטי. נינט, עברי לידר, קרן פלס, מוש בן ארי, וגם שחקנים כמו רמי הויברגר ורמה מסינגר, ינדבו מזמנם ומכשרונם. אירוע שכזה הוא ללא ספק תוצר של הרבה רצון וכוונות טובות, אך דווקא הבחירה לגייס את מיטב אמני ישראל לטובת מטרה כה גדולה - הממוקמת, אחרי הכל, מעבר לים - מעלה שאלות. ראשית, עד כמה אם בכלל יכול אולם של כמה אלפי ישראלים, במחיר ממוצע של 250 ש"ח לכרטיס, לסייע לעשרות אלפי הנפגעים? שנית, ובהמשך לזאת, יותר ויותר נדמה כאילו ההשתתפות במופעי ההתרמה, הפכה לאופנה בפני עצמה. כשם שיש להקדיש מחשבה לנעליים הנכונות, כך שלא תוגדרו תחת הכותרת "שוק", כך הפכו אירועי ההתרמה לאיזה מותג שמיטב סלבי ארצינו מתהדרים בו.
אין בטענה זו חלילה לומר שיש להפסיק לקיים אירועים כאלה, אלא שיש לפקוח עין ביקורתית על השימוש הציני שנעשה בהם. עלינו לשאול, עד כמה ההשתתפות של אותם אמנים באירוע למען האיטי, אינו בפשטות ניסיון לתייג את עצמם כפי שעשו בחו"ל מדונה, ספרינגסטין וג'ורג' קלוני. במובן זה, ההירתמות הקולקטיבית לאירוע ביום שישי הקרוב, מזכירה את ההתלהבות העולמית מאימוץ ילדים ממדינות עולם שלישי. מעבר להכל, אקטים מסוג זה מצביעים גם על סוג של עיוורון, כלפי אוכלוסיות שלמות בארץ, שההתרמה עבורן לא מזכה את האמן באזכור הנכון במדורי הרכילות. (טל לוין)
אמני ישראל למען נפגעי האיטי - לכל מועדי המופע והפרטים
לא מפספסת הזדמנות לעזור. נינט (צילום: רותם ואחניש)
מי יסבסד את הספרות הישראלית?
כמדי פעם בפעם, גם השבוע עלתה מבית הנבחרים בירושלים הצעת חוק פופוליסטית ותמוהה שמאיימת להחזיר אותנו כמה עשרות שנים אחורה. הפעם ההצעה הגיעה מבית שרת התרבות לימור לבנת, וחברי הכנסת ניצן הורוביץ וזבולון אורלב, שפרסמו ביום שלישי האחרון במסיבת עיתונאים מיוחצנת את הצעת חוק הספרים החדש שיזמו. לפי ההצעה, תגמוליהם של הסופרים לא ייפגעו כתוצאה ממבצעים של רשתות הספרים - כלומר, אם סטימצקי או צומת ספרים יחליטו על מבצע שיוריד את מחירו של ספר מסוים, הן יישאו ברוב עלויות המבצע, והסופר יקבל את התמלוגים המלאים המגיעים לו.
לכאורה, מדובר בהצעת חוק מבורכת הדואגת לסופרים, שהכנסותיהם מספרים נמוכות גם כך. אבל להצעה הזו יש גם חסרון אחד משמעותי: כיוון שברור שאף רשת ספרים, פופולרית ומצליחה ככל שתהיה, לא תבחר לספוג את עלות המבצעים, וכך ניאלץ כולנו לחזור לימים שבהם קניית ספרים הייתה חלקה של אוכלוסיה אמידה שיכולה להרשות לעצמה לרכוש כל ספר ב-90 שקל. אם נתעלם לרגע מההתייחסות, הבעייתית גם כך, לספר כאל מוצר צריכה מן המניין, הרי שעולמם התרבותי של מרבית הישראלים עשוי להיות מוגבל שוב לתכנים החינמיים המתרוצצים על המסך הקטן. נראה שתחום הספרות הפופולרית זקוק לסבסוד ואכן לא ראוי שזה יגיע מכיסם של הסופרים. אבל זה בדיוק תפקידה של המדינה ושל חברי הכנסת שלנו - לדאוג ששמות כמו א.ב. יהושע, עמוס עוז, דויד גרוסמן ויוכי ברנדס, יהיו מוכרים בכל בית. (מנחה נופה)
מי יסבסד את התרבות הישראלית? (צילום: תומר אפלבאום)
האם נמצא הפתרון למחלת האנורקסיה?
העיסוק בנושא הפרעות אכילה ואנורקסיה הפך מאד פופולרי לאחרונה, ובאופן כמעט בלתי נמנע – מאד פופוליסטי. לצד הצעות חוק הנוגעות לשימוש בפוטושופ, עלתה לאחרונה פרסומת של המרכז הישראלי לשינוי הרגלי אכילה, המציגה דוגמנית בביקיני על שער של מגזין, ולידה תמונה של נערה/ילדה קטנה ורזה בצורה חולנית ומעוותת, תחת הכיתוב המצמרר "מתה להראות כמוה".
הכוונה כמובן טובה, אבל הפרסומת הזאת, עם כל שאיפתה המבורכת ליצור שינוי אמיתי, היא אחד הקמפיינים הכי מתנשאים של התקופה האחרונה. לא נותר לי אלא להניח שאדריכלי הקמפיין לא עשו שום תחקיר אמיתי ועמוק על מהותה ושורשיה של המחלה הקשה הזו - הם מניחים שהמטרה העליונה של נשים היא להראות טוב, והמטרה הזאת לא צריכה להשתנות. נראה כי לשיטתם, צריך רק להסביר לנשים ולנערות שרזה מדי זה מכוער, ואילו סתם רזה מאוד זה יפה, ולצפות שכל אחת תבין לבד איפה בדיוק עובר הגבול.
כולנו כבר יודעות שמוכרים לנו דימויים שקריים ומופרכים של הגוף הנשי. כולנו קונות אותם בכל זאת. כולנו עדיין מנסות, ברמה זו או אחרת, להתיישר בהתאם לסטנדרט יופי נשי בלתי מושג. כולנו גם יודעות כבר שיש מי שמשלמות על זה בחייהן. כל עוד עולם הדימויים שאנחנו נחשפות ונחשפים אליו נשאר זהה, כל ההסברים והנסיונות לזעזע לא יצליחו. כי מי שכבר שוכנעה שהיא חייבת להיות יפה ושלצורך כך היא מוכרחה להיות רזה, עשויה לפספס את הגבול העדין כל כך שבין רזה מאוד לרזה עד מוות. הצגת התמונה של הנערה החולה בהחלט מזעזעת, אבל לא את קהל היעד. נדמה לי, שהאנורקסית הפוטנציאלית לא מזדעזעת מזה. להיפך. (רחלי גפן)
» חוק הפוטושופ: צעד חכם או רעיון פופוליסטי?
ההבדל הדק שלא קיים. הפרסומת של המרכז הישראלי לשינוי הרגלי אכילה
קאלט השבוע: הבחורה שגרמה לנו לאהוב את ט"ו בשבט
אין באמת דרך להסביר את זה, אבל כשהבחורה החמודה הזו שרה את שיר הבננה, אנחנו מקשיבים עד הסוף. יכול להיות שזה קשור להבעות הפנים הסופר-חמודות, אולי זה השיר הסופר-קליט, ואולי זה הסופר-מחשוף. לכבוד ט"ו בשבט קבלו את הפרי החביב עלינו ביותר (החל מהשבוע האחרון): הבננה!
תגיות:
אנורקסיה,
הקאמרי - מופע התרמה להאיטי