סינגל שוט: אולי הפעם פורטרט יצליחו להתקמבק?

יום רביעי 21 בנובמבר 2012 07:46 מאת: טל הנדלס, עכבר העיר

סינגל חדש להרכב הfאנק הותיק מוצא אותם בתוך שוק גרוב רווי למדי. וגם: אורלי פרל וניר פרידמן מתקמבקים גם הם, צביקה פורס ממשיך לרגש ועדיאל טירי מצליח לבלוט


פורטרט

(צילום: טל שחר)

פרסומת

השבוע חזרה תל אביב לכמה דקות לשנות ה-90 העליזות. טילים מאיימים ליפול אבל בעצם לא פוגעים בכלום, אזעקות אמת כאילו מבהילות, סיורים מאולתרים לסוללת הגנה מפני טילים והרגשה כללית של הזיה מוחלטת. אנטי שגרה בתוך שגרה. וברגעים כאלה יש לנו נטייה חזקה ללכת אל המוכר והנוסחתי. כי מוכר זה מנחם. אז אנחנו מתאספים מול מדורות השבט האגרסיביות – אולפן החדשות של ערוץ 2, ארץ נהדרת שחזרה אתמול עם כמה מערכונים לא מצחיקים. גלגלצ.

» סינגל שוט - כל הפרטים

גם המוזיקה הישראלית, מתברר, חזרה השבוע קצת לעשור ההוא. פורטרט מתקאמבקים, שוב, ואולי הפעם יצליחו להישאר רלוונטים בשוק הFאנק שכבר הספיק לגדול מאז. גם ניר פרידמן ואורלי פרל חזרו אלינו מאותה התקופה, ובמקרה שלהם יכול להיות שעדיף היה שיישארו שם. עדיאל טירי, בסינגל הבכורה שלו, מבין שבעתות מצוקה הוא צריך ללכת על המוכר ומגיש לנו בלדת רוק מזרחית ברמה גבוהה. ורק צביקה פורס מביט אל העתיד ובעזרתו של בן ספקטור ממשיך להגיש מוזיקה עכשווית, מאתגרת וטובה.

הקול מבינה: פורטרט – מי אמר מי


שוב להקה מהעבר מתאחדת. שוב הם יוצאים לסיבוב הופעות מיוח"צן כהלכה. שוב הם מוציאים שיר חדש לרגל האירוע. אותה הגברת בשינוי אדרת, הפעם הגברת היא פורטרט. לרוב, השירים האלה לא נגמרים טוב, והם לא יותר מכלי יחסי ציבור שמייצר יותר אנטגוניזם מאשר אהדה. במקרה של פורטרט הסיפור מעט שונה, הם לא מרגישים פתטיים כמו רבים אחרים וזה נראה, לפחות כרגע, כמו ניסיון אותנטי לשוב ולייצר מוזיקה חדשה וטובה, כמו שעשו אי אז בתחילת שנות ה-90, וכמו שניסו לעשות באיחוד הרגעי ב-2006. פורטרט מאז ומעולם הייתה להקה שמקדימה את זמנה. הם עשו Fאנק עוד כשכולם בארץ רצו להיות גראנג'. כיף כשכולם היו מחוספסים. חטיבת כלי נשיפה כשכולם חלמו להיות גיבורי גיטרה. כשסוף סוף התחיל הציבור לחבק מוזיקה שחורה, פורטרט התפרקה.

עכשיו הם חוזרים, Fאנקיים כתמיד, אבל נשאלת השאלה עד כמה יש להם מקום בתוך שוק Fאנק רווי למדי, עם עוגנים כמו קותימן, קרולינה, עוזי נבון או אלרן דקל? ויותר מזה, עד כמה יש מקום להרכב שכזה כל עוד הדג נחש קיימים? כי בסופו של דבר, הדג נחש הם בעצם כל מה שפורטרט רצו להיות לפני שני עשורים ולא היה מי שיקנה. "מי אמר מי" אמור להתחיל לענות על השאלה הזו, ובינתיים התשובות לא רעות. סולן הלהקה, רון רוזנפלד, לא איבד מילימטר מהכושר הווקאלי שלו, ואלה חדשות מצוינות עבור להקה שהקול הזה הפך לסמל המסחרי שלה. השירה שלו נוגעת בדיוק במקומות הנוסטלגיים שיגרמו לנו ללכת לראות אותם שוב מופיעים, הצורך לקבל קצת "הכל מבינה" מענג. גם האווירה הFאנקית לא השתנתה, אבל במקרה הזה אין להם יתרון יחסי כמעט על אף הרכב אחר. לא רק זה, הם צריכים להגיד תודה שהם לא נופלים מאף אחד אחר ממרום שנותיהם. מכאן והלאה הזמן יצטרך לתת אותותיו. אם מסע ההופעות הקרוב יהיה מוצלח וחברי הלהקה יחליטו שבא להם על הדבר הזה, כדאי וראוי להמשיך להקליט חומרים חדשים, ולנסות, כמו פעם, להיות פורצי דרך. בתקווה שעכשיו יהיה מי שיקשיב.





לוקח את הזמן: אורלי פרל וניר פרידמן – ברבורים

ואם בקאמבקים משנות ה-90 עסקינן, הנה עוד שניים שפעם אהבתם וכנראה הספקתם לשכוח. אורלי פרל וניר פרידמן, כל אחד בפני עצמו, פיתחו קריירות משחק ומוזיקה ברמות הצלחה שונות. את פרל אתם זוכרים מהדואט הכה מושמע שלה עם נמרוד לב, "זה כל הקסם", ואת פרידמן אתם בעיקר זוכרים מ"פלורנטין" וכנראה גם מהשיר "סוכריה (תמצצי לי)". עכשיו, מבוגרים ואולי בוגרים יותר, השניים חוברים לדואט שכתב פרידמן והלחינה פרל. הדואט "יוצא בימים אלה לאחר עבודה של שלוש שנים" אומר הקומוניקט, משפט שגורם לגבות להתרומם גבוה. מה זאת אומרת שלוש שנים? ברצינות? בשלוש שנים צריך להוציא אלבום שלם, אם לא שניים. מילא אם השיר היה איזו יצירת מופת יוצאת דופן, משהו שראוי להשתהות איתו כל כך הרבה זמן. אבל "ברבורים" הוא לא יותר מדואט רוק מתקתק וסמי-קליט, חיקוי חיוור של להיטים גדולים כמו "זה כל הקסם". שלא יהיה ספק, זה שיר שייכנס לרשימות ההשמעה, אבל בעיקר בגלל הערך הרכילותי-נוסטלגי שלו וממש לא בגלל הערך האומנותי. השיר הזה יבוא ויישכח מהר מאוד, אין לו מקום באף פנתאון מוזיקלי.





סינגל השבוע: צביקה פורס – Accident

כוח צביקה מוציא סינגל שני מתוך האי.פי. הקרוב בהפקתו של בן ספקטור, ומעמדו רק הולך ומתבסס. בסינגל הקודם, לפני כשלושה חודשים, כתבתי שהוא חוזר אחרי היעדרות קלה ממרכז הבמה ושיש למוזיקה הזו מקום ברפרטואר הישראלי. הסינגל החדש לא רק מתקף את האמירות, אלא גם מחזק אותן. עם הזמן אני מבין שיש משהו מאוד בסיסי ומרכזי במוזיקה ובהוויה של צביקה פורס שאני מאוד אוהב – היכולת שלו לעורר את הרגש הרצוי בכל שיר מחדש. הסינגל הקודם היה מעט מדוכדך וקצת מתוק, לעומת זה הנוכחי שהוא עוצמתי בהרבה ומעורר כעס. מהשירים האלה שמצליחים להציף רגשות שליליים אבל בלי האנטגוניזם שמלווה אותם לרוב. אמפתיה, זה סוד הקסם של הבחור הצעיר הזה, ועל זה נשענת יכולת הסחיפה שלו. לעומת השיר הקודם, "Accident" הרבה יותר מחוספס והרבה יותר אלקטרוני. ישנו דגש גדול יותר על צלילים מתכתיים וחדים, ופחות על החמימות של הקלידים המלודיים. העוצמה שגם ככה קיימת בווקאליות של צביקה מועברת בצורה הרבה יותר חזקה בזכות העיבוד המוצלח הזה, ובסופו של דבר החבילה כולה עובדת נכון ומדויק. החיבור עם בן ספקטור מצליח להביא תוצאות נכונות, לתת את הערך המוסף הדרוש. כנראה שגם ההיעדרות הייתה חשובה בשביל לחזור עם חומרים בוגרים ומתקדמים יותר. אם זה ימשיך ככה, האי.פי. הזה הולך להיות אחד הדברים המרעננים והטובים במוזיקה הישראלית העכשווית.





הלהיט התורן: עדיאל טירי – מה לא עשינו

מידי שבוע אני מקשיב לאינספור שירים חדשים, חלק גדול מהם של אמנים חדשים. תקציר מנהלים: הרוב המוחלט לא ראוי לשמיעה. בדרך כלל מדובר בשירים נוסחתיים משעממים עד מוות, ניסיון חיוור וכושל להעתיק דברים מצליחים, ולפעמים זה סתם משהו מאוד הזוי שהקשר בינו לבין מוזיקה הוא מקרי בהחלט. אבל מידי פעם מגיע מישהו צעיר שמצליח לעשות את זה כמו שצריך, אפילו אם הוא עוקב אחרי נוסחאות. עדיאל טירי הגיע השבוע עם סינגל בכורה, "מה לא עשינו", שהולך בדיוק, אבל בדיוק, אחרי הנוסחה המוכרת של בלדת רוק מזרחית. אין לתאר כמה שהדבר הזה נשמע מוכר, וכמה כאלה כבר שמענו בשנים האחרונות מאמני המיינסטרים. אבל בניגוד לרוב המכריע, טירי מצליח ללכת אחר הנוסחה מבלי שהתוצאה תהיה מזעזעת. וזה כבר הישג מרשים. אבל יותר מכך, הוא מצליח לעשות את זה ברמה די גבוהה.

הטקסט הוא אותו טקסט שתמיד מגיע בבלדות שכאלה, ועליו אין הרבה מה לומר. נפרדנו, חזרנו, את יפה, אני אוהב, את אצלי בלב, ועוד קלישאות כאלה. הלחן והעיבוד בשילוב הקול הנעים שלו הם אלה שעושים את העבודה באמת. הפזמונים קליטים בצורה יוצאת דופן, ואפילו הבתים עובדים לא רע בכלל, כבר מהתו הראשון. זה שיר שבקלות יכול להפוך ללהיט גלגלצי, ואשכרה להיות נעים ולא מאוס. יש תחום מאוד צר על ציר האיכות בתוכו אפשר לנוע כשעובדים לפי נוסחה. יצירת מופת זה לא יכול להיות, אבל טירי מצליח בסינגל הבכורה שלו להגיע כמעט עד קצה גבול היכולת של שירים כאלה. עכשיו נותר לו לוודא שהוא לא יהפוך לעידן יניב החדש ויישאר פוני של טריק אחד.


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(1 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5