מוזיקה

עדכנו אותנו




סינגל שוט: פורטיס מנחם, מירי מסיקה מאכזבת

יום רביעי 14 בספטמבר 2011 07:00 מאת: טל הנדלס, עכבר העיר

וגם: הפרויקט החדש של עברי לידר מלוטש, The Walking Man מענג, אביגייל רוז מקיימת והפשרות ומילגרום הן הפתעות מהנות ומרעננות  



אלבום קונספט על חברים דמיוניים

פורטיס (צילום: יחצ)

פרסומת

אנחנו אוהבים לקשר מוזיקה למצב רוח, לאווירה, או לארועים משמחים ועצובים. לנקודות רבות בציר הזמן שלנו יש שירים שיזכירו לנו אותן. אנחנו שומעים את השיר ומצליחים לחוות את הכל מחדש, או לפחות בקירוב. המקצוענים הצעירים של יונתן גולדשטיין ועברי לידר, למשל, מזכירים לנו אווירת חו"ל, מסיבות דיסקו עם המוני משתתפים. Milgrom והפשרות מזכירים לנו אווירה של נעורים, שובבות וחירות מוחלטת. פורטיס ואביגייל רוז, לעומתם, מביאים אווירה קצת מורכבת יותר, סוג של ייאוש מהול בתקווה, עצב מהול בשמחה. אווירה כזו של בלבול אבל שיש לו גם עתיד ורוד יותר. ורק מירי מסיקה מזכירה חוויה של עצירות, ריסון ועכבות.

קול מוכר: פורטיס – מקום בראש



זה כמעט לא משנה מה נקבל מפורטיס, תמיד יהיה משהו נעים בלהיתקל מחדש בקול המוכר שלו. הקול הזה שלא השתנה כל כך הרבה שנים והוא מעניק חוויה של יציבות ובטחון, של איכות קונסיסטנטית שלא יכולה לאכזב. הפרויקט המשולש שלו עוד מהדהד באוזננו והנה אנחנו עומדים מול עוד אלבום, עוד יציבות ועוד בטחון. "החבר ואני" הוא סוג של אלבום קונספט שמדבר על חברים דמיוניים ועל עניינים של נפש, מדע ועולם. "מקום בראש" מתוך האלבום הזה אמור להיות שיר קשוח, קצת מדכא, מוציא את הרוח מהמפרשים. הוא מדבר על המלחמה התמידית בין האני שבשביל עצמו הוא כל העולם, לבין היותנו בסך הכל חלקיק בתוך קומפלקס עצום. זה טקסט מייאש, שרק קול בטוח כמו פורטיס יכול להגיש אותו מבלי שנקפוץ מהגג. וכאן הגדולה שלו. בסופו של דבר, זה שיר טוב שאני לא יוצא ממנו עצוב. מהורהר, הוגה, חושב, אבל לא עצוב. זה הרי פורטיס, למה להיות עצוב?


 

אולי לא: מירי מסיקה – ואולי



למירי מסיקה יש קול גדול והיא גם אוהבת להתגנדר בדמות הדיוה. כנראה שאת ההצלחה שלה בשלושת אלבומי האולפן האחרונים אפשר לזקוף לזכות הקול בעוד שאת ההצלחה הטלוויזיונית נזקוף לזכות הדיוה. בשני המקרים היא מצאה את מקומה יפה מאוד, נראה כאילו נולדה להם, מה שאומר שכנראה עשתה כמה בחירות נכונות בקריירה שלה. ואז מגיע האלבום החמישי ואיתו הסינגל הזה, "ואולי". את השיר הלחין והפיק דודו טסה, ולמען האמת אפשר היה לצפות ליותר מהשילוב הזה. אין לי בעיה עם זמרות גדולות ששרות שירים קטנים. לרוב זה מביא להגשה מעניינת ואפלולית, ששמה את הקול בפרונט ומאפשרת להתהפנט. אבל השיר הזה הוא לא קטן עד הסוף, אלא קטן שסובל מעצירות. מהשניה הראשונה נדמה שמסיקה מחכה לרגע הנכון כדי לפרוץ קדימה ולהתחיל לשאוג, לטפס במבנה דרמטי שיעשה חסד עם הקול שלה. ספוילר – זה לא קורה, אפשר להמשיך לחכות לנצח. יש פה בעיה של הליכה באמצע, של חוסר החלטיות. או שמקטינים כמו שצריך, עד הסוף, או שבונים דרמטיות ומתישהו באמצע השיר מאפשרים פריצה ועליית מדרגה ווקאלית. כאן, לא זה ולא זה מתרחשים, ואנחנו נשארים תלויים באמצע, בלי תמיכה, ובסוף אנחנו נופלים.

» מירי מסיקה בראיון: "מרגול לא פושעת"





לא מגיעה לשיא. (מירי מסיקה: צילום רונן אקרמן)

חוץ לארץ: TYP – 20 Seconds

עברי לידר ויונתן גולדשטיין מכוונים גבוה. החיבור הזה מפתיע, חייבים להודות שלא ראינו את זה בא. לידר מוכר יותר כרוקיסט רך ורגיש, מקושר בעיקר לסוף שנות ה-90. גולדשטיין צעיר ממנו בשנים רבות, נחשב למטאור בעולם ההפקה הישראלי ומייצר סביבו באזז די רציני מאז שהיה בן 13 פחות או יותר. השניים התחברו לפרוייקט החדשני והמרענן הזה וממש היום משוחרר האלבום המלא. 20 שניות הוא הסינגל השני מתוכו, והוא מראה מושלמת לכל מה שההרכב הזה מייצג. השיר הדוק, מדויק, ואין בו ולו ביט אחד מיותר. האנרגיות הגבוהות נשמרות לאורך כל הדרך, משהו שבהופעה חיה בוודאי יהיה הצלחה מסחררת. וההפקה, הו ההפקה. גולדשטיין ולידר, שניהם מפיקים אמנים אחרים, מצליחים לשלב ידיים ולספק כיוון דיסקו אלקטרוני מאוד נכון שנשמע כל כך טבעי עד שלא ברור איפה זה התחבא עד כה. השניים האלה מכוונים לחו"ל. מאוד סביר שגם יצליחו.



בובה של שיר: Milgrom – Boy



מפעם לפעם מגיע איזה פרויקט שאפתני עמוס שטיקים שמנסה להעיף לנו את המוח, לייצר משהו חדש. במקרים רבים השטיק גובר על התוכן ואנחנו נשארים עם אופנה בין הידיים, ואופנה היא דבר חולף. לא בטוח שזה המקרה עם Milgrom המעניינים. מדובר בהרכב וירטואלי (הראשון בישראל?), טריו בובתי שכולל את דולי הסולנית, טום הגיטריסט ובלאנק המתופף, וכל הקליפים שלהם מצולמים בסטופ מושן. אבל בין אפליקציית האייפון, תחנת הוידאו הנודדת והופעת הבכורה בפצ'ה קוצ'ה, יש פה גם מוזיקה, והיא לא רעה בכלל. שלוש הבובות עושות רוק אנד רול חצוף ושובבי, מזכיר לי קצת להקת בנות צרפתית או יפנית, עם הרבה קופצנות ומעט בושה. השיר הראשון, Boy, מקבל קליפ מושקע שמאפשר לנו מבט לחברי הלהקה. המוזיקה שלהם טובה, בזה אין ספק, המבחן שלהם יהיה אם יצליחו להישאר נאמנים לשטיק ולסחוב אותו לאורך זמן רב, כולל הקליפים היפים שברור שדורשים הרבה עבודה.




הקפיצה הגדולה: The Walking Man – Bad Love



היה שווה לחכות. לצד קריירה מצליחה עם "ג'ירפות" מנהל גלעד כהנא גם יצירה עצמאית. האלבום הראשון של פרויקט הסולו שלו, "The walking man", היה נחמד. אפילו טוב. הסינגלים שיצאו עד כה מתוך האלבום השני, "Bad love", מלמדים על צעד ענק קדימה, יציאה מהדמות המוכרת הכמעט מלנכולית שלו. לאלבום הזה מצטרפת נינט טייב שתורמת מכשרונה והתוצאה פשוט מרתקת. אחרי "My Game" האנרגטי והמצוין, בסינגל הזה, שהוא גם שיר הנושא של האלבום, מוריד כהנא הילוך. וגם פה זה עובד, כשנינט תומכת ברקע בעדינות. מה שבאמת טוב בשילוב של נינט באלבום הזה הוא היכולת שלה גם להיות רוקיסטית ולצרוח, אבל גם להישאר עדינה ורכה, ואת הצד הזה היא מראה לנו כאן. כהנא הוא כהנא. כותב טקסטים מחונן תמיד היה וכנראה תמיד יהיה, אבל קפיצת המדרגה היא ביכולת ההלחנה והעיבוד שלו. בעבר הייתה תחושה שמפעם לפעם הוא מפספס, לא מספק את הסחורה בכל שיר ושיר, ונדמה שבאלבום החדש זה לא ממש קורה, לפחות לפי שלושת הסינגלים הראשונים. גם השיר החדש פוגע, קולע למטרה ופשוט מענג.


 

סינגל השבוע: הפשרות – הרקדן הכי טוב בעולם



הפשרות הם סוג של סופר גרופ של סצנת האינדי שלנו. עופר סקר ודניאל רוט הם שני הסולנים והכותבים, אודי רז ממארש דונדורמה על הסוזאפון (סוג של טובה המיועדת לנגינה בצעידה), גדעון כרמל על התופים וקלידים וכלי הקשה של יעל רוזנבלט. תוסיפו לזה את אורי ורטהיים מ"התפוחים" על ההפקה ותקבלו תבשיל טעים, במיוחד לקיץ. "הרקדן הכי טוב בעולם" הוא הסינגל הראשון מתוך אלבום הבכורה וזה נשמע פשוט טוב. השיר לכאורה פשוט, קליל, פופי ולא מאמץ את האזניים. אבל היופי שלו קיים בפרטים הקטנים, בשינויי הקצב, בהפקה המדליקה העמוסה סאונדים מהדהדים ובהבדלים הווקאליים הרבים לאורך השיר. מדובר בלא פחות מרכבת הרים מדודה היטב, רוקחות של מקצוענים אמיתיים שיודעים מה הם רוצים. לפרקים זה מזכיר קצת את "הבליינים" שנעלמו מהר מידי מהעולם, וטוב שסוף סוף יש מי שממשיך את המורשת. אה, וזה גם בעברית. אפשר רק להצטער שזה לא הגיע אלינו מוקדם יותר, לפני שהקיץ נגמר.


 

ייאוש מתוק: אביגייל רוז – עוד שבוע חתונה



אחרי אלבומה הראשון הוכרזה אביגייל רוז כתגלית איכותית. זה תואר מלחיץ. כל הספוטים עליך, כולם מצפים לראות איך תמשיך לעלות מפה, יש כאלה שיחכו לך בפינה, ימתינו לראות אותך מועד ויעמדו מנגד, יצביעו ולגלגו. במרץ האחרון שיחררה רוז את אלבומה השני, ולא בטוח שנותרו אנשים היכולים לעמוד ולצחוק. אין על מה. אפשר רק לשמוח שהרווחנו עוד יוצרת מוכשרת. "עוד שבוע חתונה" מתוך אותו אלבום בהפקתו של יוני בלוך, הוא שיר משעשע בזכות התכסיס הידוע של פער בין טקסט ללחן. מצד אחד, זה שיר מייאש על רווקה שמשוועת לחתונה, אבל יותר מכך משוועת שיאהבו אותה כמו שהיא. היא כבר לא רוצה, היא צריכה את זה, וגם את החתונה היא צריכה, אפילו יותר מהחתן. מצד שני, העיבוד המדליק, הצעיר ועמוס כלי הנשיפה לא יכול להכיל שיר עצוב. הוא לא מסוגל, יש פה יותר מידי חצוצרות של נעורים, של קיץ וים, של התפרעות ברחובות. אין פה התכרבלות מתחת לשמיכה ביום חורף עם גשם של רחמים עצמיים. זה שיר עצוב שמרים את ראשו, לא מתבייש בהיותו מיואש. גם רוז לא מתביישת, היא מציגה את מלוא הדרה, וטוב שכך. שלא יחכו לה בפינה, זה לא מגיע לה.


 





תגיות: The walking man, The Young Professionals, TYP, אביגייל רוז, הפשרות, מילגרום, מירי מסיקה, סינגל שוט, רמי פורטיס

(6 מדרגים)

דירוג הגולשים:

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5