צרחות הן התחליף העכשווי להכאת הילדים

יום ראשון 22 בנובמבר 2009 02:50 מאת: הילרי סטאוט | ניו יורק טיימס

אחרי שהכאת ילדים סוררים נהפכה לטאבו, התחליף העכשווי של הורים הוא לצעוק. לא ברור את מי זה מייסר יותר

ג'קי קליין, אם לשני בנים מאורגון שבארצות הברית, קוראת ספרים על התפתחות ילדים. כשאחד מבניה לא רוצה לצחצח את שיניו, היא אומרת לו ברוגע "זו לא בחירה טובה" או משפט דומה. כך לפחות היא נוהגת 90% מהזמן. בשאר, היא מודה, "אני נהיית מתוסכלת לגמרי ומאבדת שליטה על עצמי".

זה יכול לקרות אחרי שבועות על שבועות שבהם הילדים נמצאים בבית בחופש הגדול, או בסופו של יום ארוך בבית - כשהיא מחכה בכיליון עיניים לערב נטול ילדים, ושני בניה, בני 9 ו-7, מסרבים ללכת לישון.

ואז היא צורחת. "זה מגוחך! מה לא עשיתי למענכם כל היום!"

רבים מדור ההורים של ימינו - אלה שמשמשים מעודדים במשחקי כדור של ילדיהם בני הארבע ומציעים להם ולחבריהם חטיפים אורגניים בלבד - לא מעלים בדעתם להכות את ילדיהם. אנחנו משבחים את ילדינו הקטנים כשהם מקנחים את אפם ("כל הכבוד!") ומבלים שעות בניסיון לסייע להם להבין כיצד הם מרגישים. אבל בו בזמן, זה גם דור של הורים שצורח באופן קבוע.

"אין ספק שצרחות הן התחליף העכשווי להכאה", אומרת איימי מקרידי, מנחת סדנאות הורות. "ההורים לא יודעים מה לעשות. הם מנסים להזכיר, לנדנד, לספור עד 3, ובמהרה הם מבינים שכל השיטות האלה לא עוזרות לשנות את התנהגותם של הילדים. הם חשים מתוסכלים וכועסים, ומרימים את קולם. אחר כך הם מרגישים אשמים, וכל המעגל מתחיל שוב".

(תצלום: אימג'בנק / Getty Images)

יימי וילסון, סופרת ושחקנית המתגוררת במנהטן, נהגה להתנזר משופינג למשך תקופות מסוימות. זה היה לפני שנולדו ילדיה, כעת בני 6 וחצי ושנתיים. השנה היא החליטה לעשות אותו דבר, רק עם צרחות. או לפחות ניסתה. "זה לא ממש עבד", היא מודה, "אבל בהחלט צרחתי פחות".

וילסון כתבה ספר אוטוביוגרפי הומוריסטי על הורות, שייצא לאור בשנה הבאה ושמו "When Did I Get Like This?". אחד מפרקיו מוקדש למאמציה להפחית את צרחותיה. מופע יחיד שכתבה ובו היא מככבת, "Mother Load", שעלה באוף-ברודוויי, נפתח בסצינת צרחות שמעוררת גלי צחוק בקהל וכוללת את השורה "יצא לי מכל החורים לחפש את כלבלבי!" - זעקה מוכרת לכל מי שנפל בחלקו לחפש חיית צעצוע אהובה שבע פעמים ביום.

ההורים של ג'ורג' קוסטנזה מ"סיינפלד" כנראה לא היו מבינים על מה הצעקה, מה גם שד"ר ספוק כתב שצעקות הן "בלתי נמנעות מפעם לפעם", אבל ההורים של ימינו מוטרדים מאוד מהתפרצויות הזעם שלהם עצמם. "שמי הוא פרנצ'סקה קסטניולי ואני צרחנית" - כך מתחיל פוסט שפורסם השנה בבלוג Motherblogger.net. "אני מודה שאני אם שצורחת, צועקת ומאבדת את עשתונותיה לפני ילדיה, והתחושה היא כמו להודות בסוד משפחתי אפל", כתבה הבלוגרית.

בזמן כתיבת הספר "Mommy Guilt" ערכו שלוש המחברות, דברה רנר, אביבה פלוק וג'ולי בורט, סקר בקרב 1,300 הורים ברחבי ארצות הברית, שנועד לאתר את המקורות לתחושות אשמה של הורים. שני שלישים מהמשתתפים אמרו כי צרחות - ולא שעות עבודה ארוכות, למשל - היו הגורם המרכזי לתחושות האשם שלהם. "מה שהדהים אותנו בממצא הזה הוא שאם יש משהו שיש לך עליו שליטה מלאה, זו עוצמת הקול שלך", אומרת פלוק, מומחית להתפתחות ילדים. הצרחות הן במידה מסוימת גם דרך לשחרר לחצים של דור הורים שמתאפיין בהישגיות יתר.

אין-ספור מחקרים בדקו את השפעתה של ענישה גופנית על ילדים. רק לאחרונה התפרסם מחקר חדש של חוקרים מאוניברסיטת דיוק, שלפיו הכאת פעוטות יכולה לפגוע בהתפתחותם האינטלקטואלית ולהוביל להתנהגות תוקפנית. אבל יש מעט מידע על המנהג הנפוץ בהרבה של צעקות בתוך המשפחה.

מחקר אחד שכן בדק את הנושא, ב-2003, ועסק ב"אגרסיביות פסיכולוגית של הורים אמריקאים", גילה שכמעט כולם צורחים. מתוך 991 המשפחות שרואיינו, 88% מההורים דיווחו כי צעקו או צרחו על ילדיהם לאחרונה. "אנחנו כל כך מורגלים בזה, שאנחנו חושבים שזה לא מזיק", אומר אחד ממחברי המחקר, מורי שטראוס, סוציולוג מאוניברסיטת ניו המפשייר. "אבל זה משפיע על הילד. אם מישהו היה צועק עליך בעבודה, זה היה די מזעזע אותך; אנחנו לא מחילים את הכלל הזה על ילדים".

פסיכולוגים ופסיכיאטרים אומרים כי באופן כללי יש להימנע מצעקות. במקרה הטוב זה לא מועיל (ככל שצועקים יותר כך קטן סיכוי שזה ישפיע על הילד) ובמקרה הרע זה פוגע בתחושת הערך העצמי של הילד. "לא הצעקות עצמן הן שגורמות שינוי, אלא האופן שבו הילד מפרש אותן", אומר רונלד רוהמר, חוקר בתחום מאוניברסיטת קונטיקט. אם ההורה רק מרים את קולו, האפקט הוא מינימלי, הוא אומר, אבל אם טון הדיבור הוא כועס, מעליב או סרקסטי, הילד יכול לתפוש אותו כסימן לדחייה.

רוהמר מציין כי בעוד שרוב איגודי הפסיכולוגים והרופאים רואים בהכאת ילדים טאבו מוחלט, יש קבוצות דתיות או שמרניות שרואות במכות כלי חינוכי אפקטיבי ומאמינות שהתנ"ך מתיר את השימוש בהן מפורשות. אבל, הוא אומר, "אין בארצות הברית אף קבוצה שתומכת בצרחות ככלי חינוכי. בשורה התחתונה, ההמלצה שלי היא לא לצרוח".

קל להגיד, קשה לעשות. יש שפע של שיטות שאמורות לסייע בכך: יש כאלה שהולכים לחדר השני כשהם חשים שצרחה עומדת לבקוע מגרונם. מומחים מציעים למצוא דרכים להימנע מסיטואציות מועדות לצרחות. אם שיעורי בית שנשכחו גורמים לך לחץ דם גבוה, דאג שהילדים יכניסו אותם לילקוטם ויניחו אותו ליד הדלת לפני שהם הולכים לישון.

ובכל זאת, תמיד יהיו רגעים כאלה. לנה מריל, סוכנת נסיעות מניו ג'רזי, מודה שהיא צועקת לפעמים על בתה, בת 4. היא סבורה שהאיום בצעקות עובד, במידה רבה כמו האיום במכות מילדותה שלה. אפילו בעלה התחיל להשתמש בו כדי להשיג התנהגות טובה, היא אומרת, כשהוא משמיע את האזהרה הבאה: "אל תרגיזי את אמא".

» לעוד מחקרים על הורות - לחצו כאן
» שיטת המקל או הגזר: כיצד יש לחנך את הילדים
» האם הורים משבחים את ילדיהם יותר מדי?
» כך הורים הופכים את חייהם של הילדים לגיהנום

תגיות: הורות