ביקורות בלוגים דיונים בקהילות

החדש של מתיו דיר: מאלבומי הפופ הכי מעניינים של השנים האחרונות

יום חמישי 12 באוגוסט 2010 03:00 מאת: ניב הדס

באלבומו החדש והמעולה בורא מתיו דיר עיר דמיונית, אבל הערב הוא יופיע בעיר אמיתית. למרבה המזל זו תהיה תל אביב, אז לא כדאי להחמיץ

פרסומת

המרחב העירוני תמיד היה הדלק של מוסיקת הריקודים. נופן, אופיין והמרקם האנושי הייחודי של שיקגו, דטרויט וברלין, למשל, טבועים עמוק בתוך תתי-הסגנונות שצמחו בתוכן. הביטים הרפטטיביים והצלילים העתידניים-מלנכוליים של הטכנו - הדוגמה המייצגת ביותר לקשר הגורדי בין אורבניות ודאנס - הם תוצר ישיר של עיר נטושה, מנוכרת ומוכת אבטלה, שנבנתה סביב מפעלי ענק ותעשיית המכוניות הרובוטית, וקרסה חברתית וכלכלית.

"Black City", העיר שסביבה סובב אלבומו החדש של הדי-ג'יי, מפיק הטכנו ויוצר הארט-פופ מתיו דיר, אינה קיימת באמת. כמו גותהאם של באטמן, גם העיר השחורה של דיר היא מטרופולין אמריקאי מסויט וחסר זהות. היא כל מקום ושום מקום בעת ובעונה אחת. יותר מכל היא מזכירה ניו יורק שהיתה ואיננה. זו של לו ריד, לארי לבאן, "טוקינג הדס" ובראיין אינו; עיר דקדנטית שבציר זמן חלופי לא נוקתה בידי רודי ג'וליאני והמשיכה להתפורר ולהתנוון.

האלבום הרביעי של דיר הוא לא רק היצירה השלמה ביותר שלו, כי אם גם אחד מאלבומי הפופ הכי מעניינים של השנים האחרונות; עולם פרטי שנברא כתגובה לחוסר המקוריות שמקיף אותו. דיר, שגם מפיק מוסיקה מינימליסטית וקשוחה תחת השמות "אודיון", "פולס" ו"ג'אברג'או", יוצר כאן - אחרי קריירה שהתנהלה במקביל - חיץ ברור בין שאר הפסבדונים לשמו הפרטי ומבדל אותו מהם. התהליך הדיכוטומי הזה, שהחל כבר באלבומו הקודם "Asa Breed", הואץ בסיבוב ההופעות כשדיר יצא מבעד למקלדות והפטיפונים שמאחוריהם הסתתר ונהפך לסולן בקדמת הבמה, והושלם ב"Black City".

דיר אמנם לא זונח את האסתטיקה והטכניקה הטכנואידית, אולם ההטמעה שלה בתוך שירי פופ משרתת אותו כאמצעי הזרה לא קונבנציונלי, וכך חומקת מהפיתוי לשחק באזור הנוחות הפרטי ולהיות המטרה עצמה. כך הוא מתגבר על המגבלות שלו כזמר ויוצר דינמיקה בלתי פוסקת בין שירת בריטון לפלצטו, שמאפשרת לו לבצע עם עצמו דואטים בסגנון "טי וי און דה רדיו".

"Gem", הקטע המסיים, נשמע כמו גרסה אמביינטית ל"Family Tree" של "טי וי און דה רדיו", וגם מזכיר שיר שנגנז מ"Before and After Science" של אינו. זו לא הפעם היחידה באלבום שדיר משחק עם אצולת הרוק והפופ ולוקח אותה לסיבוב דאווין במוח המעוות שלו (האלבום כולו מלא בטקסטים עמוסים בפנטסיות וסטיות מיניות). המקצב הג'זי של "Honey", השיר הפותח, מזכיר את "Walk on the Wild Side" אילו רוטש והודבק מחדש אחרי לילה במועדון; Little People" (Black City)" חולם להיות "Sound and Vision", שיר שדיר חידש במסגרת פרויקט מחווה אלקטרוני לדייוויד בואי מלפני שנתיים; "Soil to Seed" הוא ילד ממזר של פרינס ואילו "Slowdance", השיר היפה באלבום, חוזר לקו התפר שבין ניו אורדר לג'וי דיוויז'ן, כולל הבס של פיטר הוק ומשטחי הקלידים.

לא היה אפשר לבקש תזמון טוב יותר ליציאה של "Black City", היות ודיר יתקלט הלילה באומן 17 בתל אביב. מה שכן, אל תצפו לשמוע שם את הפופ המתקדם של האלבום. דיר, בא לישראל בתור "אודיון", הפרסונה המועדונית ביותר שלו שבזכותה נהפך לאחד הגיבורים של גל הטכנו האינטלגנטי של העשור הקודם, עם מתפעלי קונפטי וזמבורות כמו "Just Fucking", "Mouth to Mouth" ו"Noiser" ואלבומי מיקס בסדרות המעולות של מועדון פאבריק ו-"Body Language" של הלייבל גט פיזיקל. אל דיר, שמגיע לכאן במסגרת הפקה של הקבוצות "חרגול", "ניוז" ו"יוד", יצטרף על העמדה קליבר נוסף בדמות דיקסון הגרמני - די-ג'יי האוס מחונן ורגיש - שיכין לו היטב את הקרקע. מבלי להרים לתקרה את רף הציפיות, אנסח זאת בזהירות: זה לא ערב שכדאי לקלאברים לפספס.