חוזה לאמנות

יום רביעי 12 במאי 2010 03:00 מאת: אביטל בורג | איור: יעל בר

תשוקתם של אמנים להציג את יצירותיהם מנוצלת פעמים רבות על ידי מוזיאונים וגלריות. האם חוזה חדש שמציע איגוד האמנים הפלסטיים יסדיר את היחסים? והאם יש לשלם למי שמציגים במוזיאונים "שכר אמן", כפי שנהוג בכמה מדינות במערב?


פרסומת

"לפני כמה שנים הצגתי תערוכת יחיד באחד המוזיאונים הקטנים, ולא היה שקל תקציב לתערוכה; המוזיאון מימן לי את ההובלה וזהו. זה היה באחד החגים הגדולים וכל עם ישראל היה שם. הייתי אמן יחסית צעיר והרגשתי שדפקו אותי. אני רואה שכולם מרוויחים כסף, חוץ ממני כמובן, ועוד החתימו אותי על סעיף שמחייב אותי לתרום עבודה לאוסף המוזיאון. אפילו את שכר האוצרת נאלצתי לשלם בעצמי". כך מספר אמן שסירב להזדהות, כמו רוב האמנים שהתראיינו לכתבה זו.

הפחד להשמיע קול נגד הגלריות והמוזיאונים נובע מהצורך הבסיסי של אמן: הצורך שיציגו את עבודותיו. הפחד הזה, כך עולה משיחות עם אמנים, הוא זה שמוביל לניצול של האמנים הפלסטיים, אוכלוסייה שבאופן מסורתי אינה מתאגדת כדי להילחם על זכויותיה.

איגוד האמנים הפלסטיים, שלאחרונה יצא לדרך חדשה בהנהגה חדשה, מנסה לשנות את המצב. "האווירה עד לאחרונה היתה: עדיף לטמון את הראש בחול, לא כדאי להסתכן", אומר איתן שוקר, יו"ר האיגוד, "ועכשיו אנחנו רואים מגמה חיובית של שינוי. יותר אמנים פונים אלינו, גם כאלה שעובדים עם גלריות נחשבות. הם מקבלים ייעוץ, עומדים על שלהם, ובדרך כלל, הפלא ופלא, דרישותיהם מתקבלות - ולא פעם אף בהבנה".

המהלך האחרון של האיגוד הוא הפצת חוזה עבודה מומלץ לאמנים ביחסיהם עם גלריות ולמוזיאונים בארץ. מובן שאופן העבודה מול מוזיאונים שונה בתכלית מאופן העבודה מול גלריות. מוזיאון הוא גוף ציבורי ללא מטרות רווח ואילו הגלריות הן גופים פרטיים, המונעים משיקולים עסקיים. מטרת החוזה המיועד לחתימה עם גלריה פרטית או מוזיאון ציבורי היא לקבוע סטנדרטים שישפרו את מצב האמנים ויהיו הוגנים לשני הצדדים.

הרצון של האיגוד הוא שבסופו של דבר, לאחר שינויים והתאמות שיתבצעו בדיאלוג עם הגופים, ייעשה שימוש מעשי בחוזה. עו"ד גיא אבידן, היועץ של האיגוד שניסח את החוזים לאחר עבודת איסוף ובחינה של חוזים מהארץ ומחו"ל, מסביר את ההיגיון שמאחורי היוזמה: "בעולם האמנות יש בעיה קשה של חוסר אמון. ככל שמוסדרים בחוזה יותר פרטים, כך נוצרת שקיפות יותר גדולה. ושקיפות היא תחליף טוב לאמון".


איור: יעל בר

בין ההישגים שרשם לזכותו הארגון בחודשים האחרונים היה הסדרת מתן אחוזים לאמנים בתערוכה השנתית של הוועד למלחמה באיידס בחסות בנק הפועלים ושינוי במדיניות הביאנלה לאמנים צעירים ברמת השרון, שתאפשר תשלום לאוצרים (אך לא לאמנים בשלב זה).

עוגה גדולה יותר

השתתפות בתערוכה מוזיאלית היא משאת נפשם של רוב האמנים. לטענת האיגוד, במקרים רבים מוזיאונים מציעים לאמן חוזה נצלני, שאמנים רבים יחתמו עליו מבלי להסס. מטבע הדברים, אמן הלהוט להציג במוזיאון יחתום על חוזה גם אם זה יגרור אותו להוצאות כספיות רבות, שמן הראוי שישולמו על ידי המוזיאון. עבודה ללא חוזה נפוצה אף היא. שני המצבים עשויים לגרום לאמנים הוצאות בלתי צפויות ועיכובים במועד הפתיחה המיוחלת, שעלולים להתארך לשנים.

"יש ניצול ציני מאוד של הסיטואציה", טוען אמן שהציג כמה פעמים בתערוכות קבוצתיות במוזיאונים ובחללים ציבוריים. "כדי להציג תערוכה במוזיאון, אתה עובד שנה וחצי ושוכר סטודיו ואסיסטנט - אלה הוצאות גדולות מאוד. לעתים נדירות המוזיאון ישלם לך, אבל רק על החומרים של העבודות שלך. מוזיאונים גורמים לך להרגיש שאתה צריך להגיד תודה שמציגים אותך ומשתמשים בטיעון הצבוע שתוכל אחר כך למכור את העבודות".

העניין הבוער ביותר שמנסים לקדם באיגוד באמצעות החוזה מול המוזיאונים הוא מיסוד "שכר אמן" שנהוג בצורות שונות במדינות מסוימות, ובהן סקוטלנד, אוסטרליה וקנדה. לפי המלצת האיגוד בחוזה, האמן יקבל לכיסו לפחות 10% מתקציב התערוכה כתשלום בעבור יצירתה (ולהבדיל מהחזרים על הפקת עבודות).

מוזיאון ישראל, שהיה נכון לשתף פעולה עם איגוד האמנים מראשית ההליך, עושה לטענתו שימוש בחוזים והסכמים ברוח החוזה שמציע האיגוד. במוזיאון הדגישו כי ישמחו לשתף פעולה עם איגוד האמנים, להציג לפני נציגיו דוגמאות חוזים קיימים ולתרום מניסיונם כדי לשפר ולשכלל את מערך ההסכמים המופעל במוזיאון. בתגובה לדרישה לתשלום שכר אמן, נמסר ממוזיאון ישראל: "מוזיאון ישראל מכסה עלויות הכנת יצירות במיוחד בעבור תערוכה במסגרת תקציב הפקתה. תשלום שכר אמן אינו חלק מהחוזים שבשימושו".

נסים טל, מנכ"ל מוזיאוני חיפה, טוען שמשום שתקציבי המוזיאונים בארץ כה נמוכים, החוזה שמציע איגוד האמנים מופרך מיסודו: "אם נעמוד בתנאים האלה, רוב התקציב ילך לשכר לאמן ולא יישאר תקציב לתערוכה. במקום לעשות קטלוג של 200 עמודים, נעשה לאמן דפדפת של עשרה עמודים, ובתערוכה יהיו עשר עבודות במקום 100. זו גישה מאוד מוטעית להסתכל על המוזיאונים כפרה שמנה שיכולה להניב חלב בעבור האמנים".

עוד מוסיף טל: "יש לאמנים טעות יסודית כשהם משווים עצמם לרקדנים ושחקני במה. התיאטרון והמחול אלה מקומות עבודה, ואצלנו האמנים מתפרנסים בעיקר ממכירת עבודות, לא מהמוזיאון. אנחנו מארחים את האמנים, לא מעסיקים אותם".

לדברי טל, "הכתובת הנכונה היא מדינת ישראל, לא המוזיאונים. צריך ללכת למדינה ולהגיד שאנחנו זקוקים לתנאים ליצור. היו צריכים להיות תנאים לאמנים כמו לבחורי ישיבה". הביקורת הזאת, שלפיה המהלך צריך להיעשות מול מוסדות המדינה, חזרה בשיחות עם אנשים נוספים בשדה האמנות.

אבידן אומר כי "רוב הביקורת שיש נגד המוזיאונים קשורה בדברים שנובעים מבעיות תקציב. האיגוד מבקש להתחיל מהלך רחב יותר, שאמור להביא לבסוף להגדלת התקציב שמוקצה למוזיאונים. המהלך הוא לא לבקש לחלק את העוגה כך שהאמן יקבל חתיכה גדולה יותר, אלא להגדיל את העוגה כך שהחלק המוגדל ישרת את היצירה".

מילנה גיצין אדירם, המנהלת והאוצרת של מוזיאוני בת ים, מברכת על החוזה, אך טוענת כי במוזיאונים קטנים תשלום שכר אמן הוא פשוט בלתי אפשרי: "אם אצטרך לשלם 10% מתקציב תערוכה לאמן, אנחנו נסגור את המוזיאון".

אמנים מספרים כי פעמים רבות נוצר מצב שעבודה על תערוכה, במיוחד אם מדובר בהקמת מיצב מסובך, נמשכת זמן רב וכרוכה בהוצאות הגדולות מתקציב התערוכה. לדבריהם, מצב זה עלול לעתים להעמיד אמנים לאחר תערוכה מוזיאלית על סף פשיטת רגל.

בכמה שיחות עם אמנים עלתה הבעייתיות בכך שאמנים בתערוכות מוזיאליות נאלצים לגייס כסף כדי להציג במוזיאונים, גם בגדולים שבהם. התלונות הופנו במיוחד נגד מוזיאון תל אביב, שעל פי הטענה נוהג לשלוח אמנים לחפש תורמים לשם הצגתם בין כתליו (במוזיאון תל אביב העדיפו לא להגיב לדברים).

אם יקבלו המוזיאונים את החוזה המוצע, אמנים לא ייאלצו להוציא כסף על הפקת עבודות, קטלוג, הובלה או ביטוח. עוד מנסה החוזה למנוע מצב מוכר של דחיית מועדי תערוכה. החוזה מטיל על כל אחד מהצדדים שיגרמו לדחיית התערוכה מסיבות שבשליטתם קנס של 2,000 דולר לכל חודש של דחייה.

גם סוגיות הביטוח מובהרות בחוזה. "לפני כמה שנים", מספר אבידן, "טיפלנו במקרה של אמנית שחלק מעבודה שלה נהרס באחד המוזיאונים הגדולים. מי שנאלץ לנהל את כל המגעים עם חברת הביטוח היתה האמנית". אותה אמנית אומרת: "אנחנו קופצים על כל תערוכה שמציעים לנו, ואחר כך, כשמשהו קורה, אנחנו נשארים להילחם".

גיצין אדירם טוענת כי הסעיף שלפיו "המוזיאון יבטח את היצירות בערכן הריאלי (כלומר לפי שווי שוק של מכירת העבודה)" עשוי ליצור מצב אבסורדי במקרים שהמוזיאון מפיק את העבודות: "למשל, אם אני מפיקה צילום שהשווי שלו הוא 7,000 דולר אך עלות ההדפסה שלו היא הרבה פחות, והעבודה נפגעת - אין סיבה שאשלם את ה-7,000".

מי צריך חוזה

מטבע הדברים, ההתייחסות לסוגית יחסי אמנים-גלריות רגישה יותר. הגלריות יכולות לאכלס שיעור קטן מאוד מהאמנים הפעילים, מה שמאפשר להן לקבוע את הכללים. מרבית הגלריות המסחריות מעדיפות לא לעבוד עם חוזה, מסיבות שונות. אשר להסכמים שבעל פה - במקרה הטוב, כמו שמעידים בעלי גלריות, הם תומכים בשקט הכלכלי של האמן ליצור, ובמקרה הרע, כמו שמעידים אמנים מסוימים (שוב בעילום שמם ושם הגלריה), הם נצלניים.

לדברי אבידן, "הגלריה היא הכלי שמאפשר לאמן להמשיך ולעסוק במה שהוא הכי רוצה בלי להיות מוטרד מענייני פרנסה. גלריסטים יודעים את זה ודווקא לא תמיד מנצלים את זה לרעה, אבל גלריה היא עסק מסחרי שמעוניין למקסם את הרווחים ולא תמיד הדרך של הגלריה לעשות זאת עולה בקנה אחד עם האינטרס של האמן.

"אנחנו לא מצפים שהחוזה שהאיגוד פירסם ישנה מקצה לקצה את המצב בשוק", הוא מוסיף, "אבל זה לפחות יביא לתודעה של אמנים מה ראוי להיות וינחיל לאמנים לא מנוסים את הידע הנדרש להתנהלות מול גלריה. החוזה אינו מיועד לאמנים חזקים, שלהם יש ניסיון וכוח מיקוח גדול כמו לגלריות".

עירית זומר, בעלת גלריה זומר בתל אביב, מברכת על היוזמה: "טוב לשים אמות מידה מקובלות ולהסביר את מה שקורה בשדה האמנות, כך שהיחסים יהיו יותר מוגדרים וברורים". עם זאת, מסייגת זומר, "אני לא אומרת שהגלריות והאמנים צריכים לאמץ את החוזים. אני עובדת עם כל האמנים ללא חוזה ועם הסכמה הדדית על כל דבר. רוב הדברים שהוצעו בחוזה קורים בלאו הכי - בחלק מהגלריות יותר טוב מזה ובחלק פחות טוב".

זומר אף מסתייגת מאחד הסעיפים בחוזה, שלפיו לאמן תהיה זכות למכור את יצירותיו בעצמו ובמקרה זה תקבל הגלריה עמלה של 30% (וזאת בניגוד לחלוקה המקובלת של 50%-50% כשהעבודה נמכרת דרך הגלריה). "זה היה נהוג במשך תקופה ארוכה", אומרת זומר, "אבל היום אמנים ואספנים מבינים שיש תמורה ותרומה לעבודה המשותפת כל השנה, כלומר שהחלוקה של 50%-50% תקפה בכל מקרה. שום גלריה ואמן בינלאומי לא יעלו על הדעת למכור מהסטודיו בהתחשבנות אחרת מול הגלריה".

צקי רוזנפלד, הבעלים של גלריה רוזנפלד בתל אביב, עובד עם חוזים בעל פה או בכתב ומברך אף הוא על היוזמה החדשה, אף שאין בכוונתו לעשות בה שימוש מעשי: "לדעתי, זו התארגנות מבורכת שבעצם תפקידה יותר ללמד את האמנים מה זו גלריה והיכן היא עומדת. אני רואה את זה בתור המלצה. כל עסק צריך לעשות את השיקולים העסקיים שלו".

אלון שגב, שבבעלותו הגלריה הנושאת את שמו בתל אביב, אינו נוהג לעבוד עם חוזים ומעלה נקודה שאליה מתייחסים בעלי גלריות נוספים - החשיבות שבקשר האישי והמשתנה מאמן לאמן, שאותו אי אפשר לעגן בחוזה. "קשה מאוד לכתוב חוזה שיתאים לכולם", אומר שגב. "הגלריות משקיעות המון באמנים, חלק מזה בדברים שלא רואים כלפי חוץ. יש לנו רצון לשמור על זכויות האמנים כדי שהם לא ירצו ללכת למקום אחר וככה אנחנו עושים".

נעמי גבעון, שבבעלותה גלריה גבעון בתל אביב, מתנגדת לחוזה המוצע: "מי שכתב את החוזה חושב שגלריה זה חנות ואמן הוא ספק, כל הקונצפט לא נכון. עוד לא נולד החוזה שיתאים לכל המקרים. צריך לעשות חוזה מינימלי ולצקת בתוכו תכנים לפי צרכים של כל אמן". לטעמה, הנהגים השוררים כעת הוגנים, ובמקרים מסוימים החוזה אף מחסיר חלק מהם: "איך הם לא טוענים למשל שכדי לקבל אקסקלוסיביות, צריך לקנות רכישה מינימלית לשנה? זה משהו נהוג שנותן שקט ליחסים".

צורך בעירנות וברגישות

איגוד האמנים מצייר תמונה עגומה, השונה מהתמונה הכמעט אידילית שמציירות הגלריות. אבידן מביא לדוגמה מקרה של אמנית שמוכרת עבודות בעשרות אלפי דולרים באמצעות גלריה מהשורה השנייה, להגדרתו. "אותה אמנית רצתה להשתחרר מחוזה שחתמה עם הגלריה, בעקבות חילוקי דעות, שהביאו לכך שתקופה ארוכה הגלריה לא מכרה כלל עבודות של האמנית. האמנית לא יכלה להשתחרר בקלות מהחוזה, משום ששנה לפני כן היתה זקוקה לסכום כסף וביקשה מהגלריה הלוואה על חשבון מכירות עתידיות. הגלריה הסכימה, אך התנתה את מתן ההלוואה בהארכת החוזה ביניהן כך שיסתיים בעוד שש שנים. וכעת, כשרצתה להשתחרר מהחוזה, הגלריה חייבה אותה בתשלום פיצוי גדול והשארת כמה עבודות בשווי רב. היא עשתה זאת בניגוד להמלצתי, לדעתי זה מקרה של עושק, אלא שהיא היתה מוכנה לשלם את המחיר הזה ורק לא להתפרסם כ'טראבל-מייקרית'".

מאחר שבתחום הגלריות מדובר על יחסים עסקיים רגישים, ולא על מחאה נגד גופים ציבוריים כמו מוזיאון, מובן שאמנים נזהרים עד מאוד בהתייחסותם לעניין. האמן בועז ארד, המיוצג על ידי גלריה רוזנפלד, אומר: "ככלל, ביחס לקשר אמן-גלריה המצב האידיאלי הוא שיש יחסי אמון והדדיות, שהאתיקה ברורה ויש נתיב הידברות במקרים חריגים. כשצריך לממש חוזה, המצב כבר בכי רע. הייתי מעדיף תמיד ובכל מקום בחיים לעבוד ללא חוזה. זה מטיל על הצדדים צורך בעירנות וברגישות לצד השני".

גם עדו בראל, שעובד עם גלריה גורדון בתל אביב, גורס כי "היחסים עם גלריה ועם מוזיאון צריכים להיות מושתתים על אמון וכל נוסח לא שווה אם אין אמון והערכה הדדית". פיליפ רנצר, גם הוא מגלריה גורדון, אומר: "במהלך הקריירה שלי עבדתי עם כמה גלריות תקופות יחסית ארוכות. לא תמיד הרגשתי רצוי, לוקח זמן לבסס מעמד בגלריה. אם יש פעילות שבנויה על אמון, ואצלי, לשמחתי, זה ככה, לא צריך חוזה, אבל כשאין אמון, צריך. קיימות בעיות מאוד גדולות של אמון בין גלריות לאמנים: דיווח על סכומי מכירות, גודל המכירות, אמנים שמרגישים מקופחים לעומת אמנים אחרים בגלריה ועוד". למרות חוסר השוויון, הוא אינו חושב שהחוזה יכול להיות פתרון מוחלט: "יחסים שלא תמיד מתקיימים כיחסים שוויוניים שווה להגדיר או לפחות לחשוב עליהם. מכאן ועד לעשות גזירה שווה לכל מקרה - זה לא נכון".

אבידן, שוקר וחברי ועד האיגוד מקווים שלאחר ההתאמות שייעשו בהתייעצות עם הגופים השונים, ישמש החוזה מקור לידע משפטי שחסר למרבית האמנים ויחולל מהפך דרמטי במעמד האמנים בארץ. "כאמנים פלסטיים הפועלים בארץ, התרגלנו שהמערכת אינה מחשיבה אותנו. המצב הזה הופנם על ידי האמנים וישנו פחד שאם נביע מורת רוח כלשהי, לא יציגו אותנו ויפנו לאמנים אחרים", אומר שוקר. "אנחנו מנסים להנהיג שינוי תפישתי. בעיקר שהאמנים יאמינו שהם יכולים לשנות, ושהמערכת כולה - גלריסטים, אספנים, מוזיאונים ומדינת ישראל - תבין שחייב לבוא שינוי".


תגובות גולשים
הוסף תגובה +

(15 מדרגים)

דירוג הגולשים:

דרג את הכתבה

  • Currently 3/5 Stars.
  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5