"השותף הסמוי" בהפקות הטלוויזיה הישראליות

יום רביעי 05 במאי 2010 03:00 מאת: גילי איזיקוביץ

חרדי, ערבי ועולה חדש נפגשים בירושלים. אם זה נשמע לכם מוכר, אולי זה מפני שיותר ויותר סדרות טלוויזיה ישראליות ממומנות לאחרונה על ידי קרנות פרטיות בעלות אג'נדה חברתית מוצהרת. האם מדובר במצב בעייתי?

עד לפני כמה שנים הם נחשבו ל"בנים החורגים" של מסך הטלוויזיה: דתיים וחרדים, ערבים, עולים חדשים, מזרחיים ותושבי הפריפריה. אולם משהו השתנה בשנים האחרונות בטלוויזיה הישראלית, ונדמה שהאוכלוסיות הללו מופיעות יותר ויותר על המרקע. איך אפשר להסביר את השינוי?

כבר למעלה מעשר שנים, לכמה מהתוכניות הבולטות במסך הישראלי יש שותפים. לא רק היוצרים, המפיקים והגוף המשדר אחראים ליצירה, אלא גופים נוספים, קרנות פרטיות, שיש להן אג'נדה ברורה בנושאים פרטיים. מה שהחל כטפטוף מהוסס נהפך בשנים האחרונות לשטפון סוחף: כל פרויקט רציני, כך נדמה, נוצר בשיתוף קרן. הסדרות "נבלות" או "עספור", המשודרות בימים אלו בכבלים, נוצרו בשיתוף קרן אבי חי וקרן ירושלים, וגם הסדרות "עבודה ערבית" (שתחזור ביוני לעונה שנייה בקשת), "פרשת השבוע", "מרחק נגיעה" ו"מעורב ירושלמי" מומנו והופקו במעורבות קרנות פרטיות ודעתניות.

שתי שחקניות ראשיות בולטות בשוק הזה: קרן אבי חי וקרן גשר, המשמשת בעיקר כצינור להשקעת כספי ציבור בקולנוע, אך גם מגייסת כספים פרטיים ומשקיעה אותם על פי עמדותיה. לשתיים הללו אפשר להוסיף את הקרן לקולנוע וטלוויזיה ירושלים, שקמה לפני כשנתיים.

גשר, ותיקת הקרנות, מתמקדת להגדרתה בפריפריה, ואילו קרן ירושלים נועדה להעלות על סדר היום את הבירה. קרן אבי חי, שפעילותה הנמרצת הביאה אותה לככב לפני ארבע שנים בכתבה ביקורתית במוסף "הארץ", פועלת כדי לקדם רב תרבותיות וזהות יהודית וישראלית. כולן מציעות ליוצרים, למפיקים ולגופי השידור תמיכה כספית בעבור פרויקטים שתואמים את השקפותיהן.

פעילות הקרנות הביאה לפחות לשינוי אחד: מה שהתקבל בעבר בחשדנות נדמה היום כמובן מאליו. מעורבותן בפריים טיים הישראלי היא עובדה קיימת, ורבים בתעשייה מתייחסים אליהן בהערכה רבה. אבל גם אחרי שורה ארוכה ומכובדת של פרויקטים, השפעתן של הקרנות הללו עדיין לא לגמרי ברורה, הן על היוצרים והן על המסך.

הצוהר הקטן התרחב

כאמור, אותם "בנים חורגים" של הטלוויזיה ניצבים במרכז ההתעניינות של הקרנות. מדובר באוכלוסיות רבות שעד לפני כמה שנים לא קיבלו ביטוי טבעי על מסך. מכרז ערוץ 2 שנערך ב-2005 אמור היה לפתור את הבעיה ולאלץ את הזכיינים הזוכים לשדר תכנים רב תרבותיים, אלא שלכל מכרז יש מוצאי מכרז: ההתנגשות עם המציאות, שכוללת הפסדים וסיכונים כלכליים, הוכיחה שהתחייבויות הן גמישות. על כן, שיטת הקרנות, המתגמלות את גופי השידור על "הרפתקנות" במסך, מוכיחה את עצמה. ובהתחשב בזה, אפשר להבין גם את נטיית הרגולטור (הרשות השנייה ומועצת הכבלים והלוויין) לאשר את שיתופי הפעולה עם הקרנות.

סדרות שנוצרו בשיתוף קרנות בעלות אג'נדה: "נבלות", "עספור" ו"עבודה ערבית"

הקרנות נוטות להשתתף בהפקות באחוזים שנעים בין 10-20 אחוז מעלות מימון הפרויקט, סכומים שיכולים להגיע למאות אלפי דולרים. מבחינת מנהלי הקרנות, זוהי השקעה שמוכיחה את עצמה. "לפני עשר שנים ויותר היינו מעורבים ב'מעורב ירושלמי', וזאת היתה מהפכה", אומרת זיו נווה, העומדת בראש קרן גשר. "משפחה דתית, מזרחית וירושלמית, את מי זה עניין? היום זה כבר ברור. עכשיו אנחנו מעורבים ב'עבודה ערבית' וזו בעיני אותה מהפכה".

איך עובדת השיטה שלכם?
"אנחנו נותנים לגוף המשדר מענק הפקה, ודרך שורה ארוכה מאוד של פרויקטים נוצר באזז יצירתי. יוצרים שהרעיונות האלו הסתובבו להם בראש מקבלים דחיפה לממש אותם. יוצרים שלא חשבו על נושאים כאלה נחשפים אליהם ומסתקרנים מהם. יש לזה אימפקט. כש'מעורב ירושלמי' או ‘עבודה ערבית' זוכות להצלחה ולפרסום, זה הופך להיות חומר שהרבה פחות מפחיד להתעסק בו".

"כשיצאנו לדרך בעיסוק בדרמות ובדוקומנטרי זה היה קול קורא במדבר", אומר דני דניאלי, ראש בית אבי חי, מקים קרן המדיה של הארגון ומי שעמד עד לאחרונה בראשה. "המציאות היום היא שיש ראייה חדשה. העיסוק הזהותי, שמחפש חיבורים, שייכות וזהות, הולך ומתגבר ומגיע ממקום אמיתי".

לדבריו, "יש איזו טרנספורמציה, חלון ההזדמנויות שהיה פעם צוהר קטן, נהפך לרחב. הפרויקטים שמגיעים אלינו מגיעים כי אנשים כבר רוצים ליצור בכיוונים האלו. אני מאמין שלצד תוכניות שמשודרות בטלוויזיה המסחרית, שיש לי ולעוד אנשים ביקורת עליהן, יש כאלו שרוצים להביא למסך מוצרים איכותיים יותר. כאנקדוטה אני יכול לספר שבכיר מאוד באחת מזכייניות ערוץ 2 התקשר לספר לי בוקר אחד על טלפון שהוא קיבל מאמא שלו, אחרי שידור תוכנית כזאת, שהתקשרה להגיד לו שהיא גאה בו".

ככל הנראה, סיפור ההצלחה המרכזי של גשר ואבי חי הוא בתחום הדרמות הדתיות. ההתחלה המהוססת היתה ב"לתפוס את השמים" וב"מעורב ירושלמי", והגיעה לשיא בהצלחה המטאורית של "מרחק נגיעה". ההצלחה ההיא, מסמנים דניאלי ונווה, איפשרה את "סרוגים", שכבר לא נתמכה על ידי קרנות. בימים אלה עובדות שתי הקרנות עם זכיינית ערוץ 2 רשת על הסדרה "קהילת קודש קטמנדו", שעלילתה נסובה סביב סניף חב"ד בנפאל, ועם קשת על "חיים אחרים", שגם היא מתמקדת בדתיים.

התוספת האחרונה למניין הקרנות, קרן ירושלים, קמה בנסיבות שונות. "לפני כ-20 שנה החלו לקום קרנות גיאוגרפיות באירופה", מסביר יורם הוניג, מנהל הקרן. "הן קמו מסיבה כלכלית - קולנוע וטלוויזיה הם ענפים שמכניסים כסף לאזור מסוים וכלכלית, ברגע שהאזור מיוצג על המסך, יותר תיירים מגיעים אליו. בישראל, עד לפני שנתיים, לא היו קרנות אזוריות. ירושלים היא העיר הגדולה והמורכבת בארץ, אבל לא היה לזה ייצוג על המסך. בדקנו וגילינו שב-20 השנים האחרונות ירושלים היתה על המסך רק בחמישה אחוז מהסרטים וגם הסרטים שצולמו כאן הציגו את העיר מזווית סטריאוטיפית - חרדים, ערבים, עוני. הקרן קמה אחרי שהרשות לפיתוח ירושלים הבינה שגם מבחינת הנראות וגם מבחינת הכדאיות הכלכלית, קרן כזו צריכה לקום. בהתחלה הרימו גבה בתל אביב, אבל הכסף, במצב הכלכלי היום, מדבר. היום מיטב יוצרי הקולנוע והטלוויזיה עולים לירושלים".

אלא שכאן מתעוררים סימני השאלה. קרן אבי חי כבר כונתה "השותף הסמוי" בערוץ 2, וגבות התרוממו בחשדנות על מידת מעורבותם של הגופים הללו. גוף חיצוני, בעל אינטרסים, אג'נדה בלתי מוסתרת ומניעים פרטיים, שמממן פרויקטים כראות עיניו בבימה הנצפית ביותר בארץ, עלול להתברר כבעל כוח מסוכן. הרגולטור אמנם מפעיל מסננים וכל שיתוף פעולה דורש אישור, וכך רק גופים שהאג'נדה שלהם הולמת את האינטרס הציבורי ונהנית מקונסנזוס מוחלט יכולים לקחת חלק בפרויקטים טלוויזיוניים. אבל אולי דווקא יש סיבה לדאגה?

"זה נורמלי וטבעי שכשיש גופים כאלה, תהיה להם השפעה על מה שנראה בסופו של דבר על המסך", אומר המפיק חיים שריר. "ברור שגוף משדר, אם יש לו הזדמנות להגדיל את הסכומים שמושקעים בדרמה, ילך על זה. כשבא גוף עם כסף, אני לחלוטין מבין את הגוף המשדר וזו מוטיבציה".

אז אפשר לומר שתוצר לוואי יהיה פרויקטים טלוויזיוניים שמכוונים מראש לאפשרות לגייס את הקרנות?
"אני בכלל לא בטוח. אני מסכים שרואים יותר דתיים על המסך, אבל אני לא בטוח שזה בגלל הקרנות. הומואים למשל עברו תהליך דומה בלי קרנות. מהרגע שבו הופיעה דמות מורכבת אחת שהצליחה, יש לגיטימציה. עכשיו יש לגיטימציה גם לחובשי כיפות. זה לא על רקע של סבסוד".

"אנחנו לא מחייבים אף אחד לעשות שום דבר", מכריז הוניג, "האינטגריטי של יוצרים חייב להיות כזה שיתעלה על זה, וגם אנחנו מתעניינים קודם כל באיכות. זה שסדרה ממוקמת במקום מסוים, יכול דווקא להפוך אותה לטובה יותר. אנחנו מן הסתם רוצים שזה יהיה בירושלים. את יכולה לקרוא לזה ‘מס', אבל יש לזה משמעות עמוקה יותר. אני חושב שמי שחי בישראל ופותח טלוויזיה לא באמת רואה את עצמו. אין את מי שגר בדרום, אין את מי שגר בצפון, אין דתיים, חרדים, ערבים. בעיני צריך בכלל לחשוב מחדש על כל נושא הקרנות כדי שיהיו יותר ייצוגים. שתהיה קרן שמעודדת עיסוק בדרום הארץ, למשל. שייראו על המסך את ישראל האמיתית".

בקולנוע הישראלי המצב דומה. בשל היעדר משאבים מקומיים, סרטים רבים נוצרים בשיתוף פעולה עם קרנות אירופיות, ויש כאלו שטוענים כי שיתוף הפעולה הזה מעצב את הדמויות והאג'נדות של הסרטים. האם מעורבות הקרנות הישראליות בשוק הטלוויזיה השחון משפיעה על הטלוויזיה באופן דומה?

"באתי לקשת מתוך אג'נדה ואני יכול להיות פה כי אני לא בכיין ולא עובד בשיטת המקלות, שזה מה שהרשות השנייה, בעקבות המכרז לערוץ, עושה", אומר היוצר אודי ליאון, המשמש כאחראי על רב תרבותיות בזכיינית. "אני איש של גזרים, כי זה באמת לא מובן מאליו שמשפחה דתית תעניין את הקהל הרחב, ועד לא מזמן זה באמת לא עניין. אני עובד פה כי אני מאמין שהחיבור של כוחות השוק שמכתיבים תוכן ובין העולם החברתי שצריך בעיני להכתיב תוכן, חייב לקרות. הרבה יותר בריא לשוק הטלוויזיוני שהקרנות האלו קיימות מאשר תסריט שבו המסך מופקר לשיקולים מסחריים או ל'מקלות'. ההכתבה של הרגולטור לא עובדת. כשאתה הולך על פרויקט שעשוי לסכן כלכלית את הזכיין, הציפייה שהוא יתנדב להסתכן היא לא ריאלית".

אבל אז אתה חשוף להשפעה של קרן שיש לה מניע מסוים.

"גם בדרמה הכי סטרייטית, אם היא ממומנת במלואה על ידי הזכיינית, תמיד יהיה מתח בין הזכיין ליוצר. היוצר תמיד ירצה להתפרע והזכיין יהיה תמיד שמרן יותר. כמו שזה קיים משיקולים מסחריים, ככה זה עובד גם עם הקרנות החברתיות. מצד שני, כל מי שעבדתי אתו ידע לשים את הגבול ולהבין איפה נגמרת ההשפעה הלגיטימית שלהם".

"כרגע אנחנו מקיימים קשרים עם קרן אבי חי וגם קרן גשר רק בפרויקט אחד", אומר קובי גל רדאי, אחראי הדרמה בזכיינית רשת. "החיבור הזה נעשה אחרי שהיוצרים הגיעו עם רעיון, הצעה שנוגעת לתחומי העיסוק של הקרנות האלה ולא להיפך. התמיכה שלהם היא תמיכה חשובה, אבל בהיקפי התמיכה מדובר אצלנו בסדרה אחת. פרט לזה, אנחנו בוחרים בפרויקט כי הוא מעולה, לא כי יש אפשרות לגייס באמצעותו כסף. אם הפרויקט הזה מתאים לגוף שערכיו מצוינים, מעודדים רב תרבותיות, סובלנות, דיאלוג, אנחנו שמחים לשתף פעולה. מצד שני, יש אמת בטענה של אווירה כללית. ההצלחה הפנומנלית של ‘מרחק נגיעה' איפשרה עוד ייצוגים של דתיים על המסך. ‘יס' הימרו על ‘סרוגים' וראו כי טוב".

אז בעיניך, הקרנות יכולות לסמן "וי" על המטרה הזאת?

"בעיני זה בדיוק כמו כל טרנד אחר בעדריות הישראלית. כמו ששנתיים אחרי ‘אהבה זה כואב' (דרמת היחסים של דנה מודן ששודרה בערוץ 10 ב-2004) המסך הופצץ בסדרות יחסים, ככה גם כאן. אני לא רואה יוצר, שאמור לכתוב מדם לבו, פועל ממניעים של גיוס כספים. זה לא משהו שקורה. אחרי הכל, יצירה של סדרה היא תהליך כל כך ארוך ומתיש, שצריך מניע יצירתי חזק מאוד. אינטרס כלכלי לא יכול להניע את זה".

תגיות: גילי איזיקוביץ, מעורב ירושלמי, נבלות, עבודה ערבית, עספור