אברהם סוצקבר, 1913-2010

יום חמישי 21 בינואר 2010 02:51 מאת: בני מר

סוצקבר, שלחם כפרטיזן וחולץ במטוס מיוחד בהוראת סטאלין, היה מחשובי המשוררים ביידיש במאה ה-20 וזכה בפרס ישראל ב-1985

אברהם סוצקבר, מגדולי המשוררים היהודים, מת אתמול בבוקר בתל אביב. בן 96 היה במותו, ותולדות חייו מייצגות חלק חשוב בסיפור היהודי של המאה ה-20. הוא נולד בעיירה סמרגון שליד וילנה באימפריה הצארית ב-1913, גורש בילדותו לסיביר, חזר לפולין העצמאית והחל ליצור בה. ב-1941 נכלא ופעל בגטו וילנה, בין השאר כמציל אוצרות הארכיון של מכון ייוו"א למדעי היהדות; אחר כך, עם חיסול הגטו, ברח עם רעייתו פריידקה ליערות, נלחם לצד הפרטיזנים וחולץ במטוס סובייטי מיוחד, בהוראתו האישית של סטאלין. לאחר מלחמת העולם השנייה החל לפעול לשיקום החיים היהודיים באירופה, העיד במשפטי נירנברג, עלה לארץ וחי בה מאז 1947.

הוא המשיך בעקשנות ליצור ביידיש בישראל, ייסד קבוצה ספרותית חדשה ("יונג ישראל", ישראל הצעירה), וראה בפעילותו חוליה נוספת בתרבות עולמית גדולה; לא בכדי קרא לכתב העת שייסד ב-1949 "די גאלדענע קייט" (שרשרת הזהב).

אך למרות כל פעילותו הציבורית, ואף על פי שהיה למקהלה יוונית טרגית, נשמרה תמיד שירת היחיד של סוצקבר. כבר כמשורר בחבורת "יונג ווילנע" (וילנה הצעירה) הצטיין, בניגוד לטון הרדיקלי-המודרניסטי של חבריו, בעמדה אסתטיקנית, שהעמידה במרכז את הטבע הפראי שמחוץ לעיירה היהודית וסידרה אותו במשקל קלאסיציסטי. בגטו וילנה השתנו נושאי שירתו אבל קינתו נשארה אישית להפליא, כמו השיר (שהולחן כבר בגטו), "תחת לובן כוכביך", שיר תפילה ובריחה מרודפיו ומאלוהים.

סוצקבר הפך קלאסי אמנם עוד בצעירותו, כדברי חברו הקרוב הצייר מרק שאגאל (כבר בשנות ה-30 תורגם למשל לרוסית בידי המשורר בוריס פסטרנק); אבל אחרי מלחמת העולם השנייה נשאר סוצקבר אחד הדוברים המרכזיים והיחידים בשפה שרוב דובריה אבדו. כך נתפש בעולם כולו, ועל אחת כמה וכמה בישראל. שירתו תורגמה, כבר בשנות ה-40, בידי גדולי המשוררים העבריים ובהם נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי ולאה גולדברג. "סוצקבר", כתב שאגאל במקום אחר, "ראה את פניו של אותו יום אחרון, אבל גם פתח בשעה טובה ביום חדש".

בישראל שוב השתנו נושאי שירתו, והטבע הסיבירי לפנים נהפך לנופי הנגב והגליל. הוא הירבה לכתוב והצליח להתחדש בכל עת תמיד, גם בשנותיו המאוחרות. "שירי היומן" שלו, משנות ה-70 וה-80, הם קולות צלולים של העבר והעתיד כאחד. באחד השירים הללו כתב: "מי יישאר, מה יישאר? אולי הרוח על הים,/ ויישאר העיוורון של העיוור שנעלם. (...) מי יישאר, מה יישאר? עוד תישאר ההברה,/ אשר תדשיא את בריאתה מבראשית-ברא" (תרגם ה' הרשב).

סוצקבר, אחד הכישרונות הצעירים של שירת יידיש לפני מלחמת העולם השנייה, הפך לימים לזקן המשוררים ביידיש. עם זאת שירתו לא הזדקנה ועוררה עניין לא פוסק בעולם, ותורגמה לשפות אינספור. סוצקבר זכה בפרס ישראל ב-1985, ובאחרונה נראה כי שירתו התגלתה מחדש. ב-2005 ראה אור מבחר שיריו, מתורגמים לעברית בידי משוררים ותיקים וצעירים כאחד, בספר "כינוס דומיות" (הוצאת עם עובד).

המשורר והעורך דורי מנור, חברו של סוצקבר בשנים האחרונות, אמר אחרי מותו: "יש בי תחושה של השגחה שסרה, של תקופה שנחתמה מזמן וזה חותם השעווה הסופי שלה. כל עוד חי סוצקבר בינינו, חי פה משהו מהרוח העולמית הגדולה. עכשיו משנסתלק, נסתלקה גם היא. על סוצקבר צריך לדבר בנשימה אחת עם גדולי המשוררים של המאה ה-20; צריך להזכיר אותו בסמיכות למשוררים כמו רילקה, ט"ס אליוט, מנדלשטאם ופול ואלרי. הוא היה רב אמן כמשורר רנסנס, אבל ידע להיות מודרניסט פרוע ופורץ גדרות לא פחות מאבות ישורון או יונה וולך. אין לי ספק שהוא גדול המשוררים שחיו אי פעם בישראל. החיים הנידחים שחי סוצקבר בתל אביב בעשרות השנים האחרונות הם מטאפורה עגומה להשכחה של תרבות היידיש הגדולה. אולי עכשיו יזכו קוראים ישראלים רבים יותר להתוודע אליו ואליה".

סוצקבר הותיר אחריו שתי בנות, רינה ומירה. הלווייתו תתקיים ביום ראשון בבית העלמין בקרית שאול.