לאכול או לא לאכול | הסתגלנות של הדלעת

יום חמישי 10 בדצמבר 2009 03:00 מאת: רחל טל-שיר

תשכחו את הסמרטוט הכתום מהמרק. הדלעת טעימה גם בלי בישול, כחלק מסלט, שלא לדבר על יתרונותיה הבריאותיים

כמי שגדלה הרחק מן המחוזות שבהם הדלעת נקשרת עם חג, נראה לי הירק הכתום הזה במשך שנים כסרח עודף. לא שמעתי על פאי דלעת ולא ידעתי שיש סוגי דלעת רבים ושונים. הכרתי אותה רק כחתיכה סמרטוטית שמשליכים אותה לאחר שהוסיפה מעט צבע כתום למרק שבו כובסה עם עוף ותפוחי אדמה וגזר וקישואים עם קצת ירק.

זאת הסיבה לכך שבפעם הראשונה שהציעו לי לטעום קרפצ'ו דלעת מתובל בשמן זית ואבקת פיסטוקים, נבהלתי; אבל ניסיתי ואף התלהבתי. בעיקר נוכחתי, בפעם המי יודע כמה, שהכללות גורפות עלולות להביא להחמצת הנאות בחיים. בקיצור: דלעת, אם מסתכלים עליה מספיק מקרוב ובראש פתוח, יכולה להיות טעימה ומרתקת.

הדלעת היא מסוג המזונות שחוסר ההצלחה בבישולם (אם מבשלים; מתברר שאפשר גם לאכול אותה נאה) מעיד יותר על המבשל מאשר עליהם. למה? מפני שהיא יכולה לספוח אליה כל טעם ובעצם לשמש מין נושאת נאמנה של השראה, שעל כנפיה אפשר להעמיס כל גחמה. בתנאי שיש כזאת. בגלל הסתגלנות הזאת שלה מתאימה הדלעת גם למנות עיקריות וגם לקינוחים - למרקים, מאכלי דגנים, לחמים וגם עוגות וגלידות. גם אבל לא רק בגלל הצבע הנהדר. שידוכים הולמים? קינמון, ג'ינג'ר, שום, אגוז מוסקט, רוזמרין, מרווה, בזיליקום. צריך רק לזכור שהדלעת היא לא זיקית, יש לה אופי והיא בהחלט משפיעה.

לבד מכל התכונות הטובות שכבר הוזכרו למעלה, הדלעת מציעה עוד קלף מנצח בכך שהיא יוצרת רמת בסיסיות גבוהה. נושא זה נמצא עכשיו במוקד העניין של הבריאותנים בשל הצורך לאזן את שלל המאכלים היוצרים חומציות גבוהה המקובלים במערב: קפה, משקאות קלים תוססים, פיצה, גלידה, שמרים, שוקולד, קמח לבן, בשר ומטוגנים למיניהם. בדיוק כאן נכנסת הדלעת לתמונה ויחד אתה (לפי סדר אלפביתי) גם אבטיח, אגס, אורגנו, אוכמניות, אננס, אספרגוס, אפרסמון, אצות, בטטה, בצל, גזר לבן, זנגביל, כרוב, מלון, מנגו, מנדרינה, סלרי, עולש, פטל, פטרוזיליה, פפאיה, צנון לבן, צנונית, קיווי ותותים.

הנה כמה מתכונים המבוססים על דלעת:

בשביל הסלט שלהלן, שבו מככבת דלעת במצב נא, צריך מעבד מזון - כדי לגרר את הכמות הרצויה של מקלונים דקים. בשלב הבא יש להוסיף לתל הדלעת המגוררת רוטב מעט חרדל, שמן קנולה, לימון, מלח, פלפל ומרווה קצוצה. מערבבים ומקשטים בשברי שקדים.

גם קינואה מסתדרת מצוין עם דלעת: מגררים על פומפייה את כמות הדלעת הרצויה, חותכים לקוביות שני תפוחים יפים, מבשלים רבע כוס קינואה ומקררים, קוצצים דק רבע כוס אגוזי מלך וצרור קטן של עלי מרווה. מוסיפים גם רבע כוס צימוקים ושמן זית לפי הטעם. מערבבים. מתקבל סלט צבעוני רב יופי שטעמיו משדרגים זה את זה וגורמים גם לשונאי דלעת לשנות את דעתם.

אפשר לגוון באמצעות סולת מבושלת במקום קינואה, תפוז טרי במקום תפוח, גרעיני חמניות במקום צימוקים. תוספת של חצי שורש פטרוזיליה טרי מגורר או שורש סלרי מגורר תוסיף המון.

במתכון המבושל הבא, המרכיב שובר השגרה הוא אופן ההכנה הפחות מוכר: דרושה כוס קוביות דלעת לכל סועד, כף שמן זית לכל כוס דלעת, שן שום וכף מיץ לימון לכל כף שמן. סוחטים את הלימונים ומרסקים את השום לתוך סיר רחב. מוסיפים כף שמן זית משובח לכל סועד. מסדרים את קוביות הדלעת בתוך סיר הרוטב, מרתיחים, מכבים, מכסים במגבת ומכסה לשעה.

מבין כל האפשרויות שמניתי עד כה, פירה דלעת הוא הצפויה והמרתיעה ביותר. מה לעשות שפירה כזה מזכיר את הסמרטוט המכובס שמשליכים ממרק העוף. אבל דווקא הרתיעה, ככל שהיא גדולה, עשויה להלהיב את חובבי האתגרים. בשביל הפירה הזה, שהוא בכלל נא, מקלפים את הדלעת, חוצים אותה, מנקים מגרעינים, חותכים לקוביות, מכניסים למעבד מזון עם מעט שמן שומשום ואגוזי מלך ומחכים עד לקבלת מרקם משחתי חלק.

אם זה קורה זה טעים. הבעיה היא שלא תמיד זה קורה. תלוי במצב של הדלעת ובסוגה. דלעת, כמו הרבה פירות וירקות אחרים, היא שם כולל ולכן חשוב לבחור אותה לפי צבעה ומרקמה, ולהשקיע במציאת דלעת טריה, מוצקה ולא סיבית. במקרה של חוסר הצלחה עם הפירה אפשר לנסות להשתמש במשחה הגרגרית כדי לנקות את העור.

---

גם בלי טיגון

לכבוד שמונת הימים המתוקים המתקרבים הנה גם רעיון לבצק דלעת נא שממנו אפשר להכין גם עוגה וגם כדורים.

חומרים: 3/4 כוס שקדיה (טחינה משקדים), כוס מחית דלעת, חצי כוס מחית תמרים, רבע כפית אגוז מוסקט, רבע כפית קינמון.

הכנה: מערבבים את כל החומרים ומתקבלת עיסה דביקה שממנה אפשר לקרוץ כדורים או גלילת נקניק או אפילו פאי שטוח. בכל האפשרויות כדאי לייבש בתנור בחום של 40 מעלות עד לקבלת המרקם הרצוי. אפשר גם לאכול בלי לייבש אבל אז רצוי לסחוט או לסנן היטב את מחית הדלעת לפני שמוסיפים אותה לשאר החומרים. בכל מקרה, אם העיסה דלילה אפשר להוסיף אגוזי מלך טחונים לפי הצורך. מי שאוהב מתוק יכול להוסיף דבש.

טעים? זה כבר עניין של השקפה, אבל זה בהחלט בסיסי להפליא יחסית לרמת החומציות של סופגנייה ממוצעת.

תגיות: לאכול או לא לאכול, רחל טל-שיר