אלבומי בכורה שאסור לפספס

יום שלישי 25 באוגוסט 2009 02:53 מאת: בן שלו

כיצד מכתב מאלמונית הפך את בן שלו למעריץ נלהב של שתי להקות ישראליות צעירות: מריונטה סול ונערות ריינס? 

רשימות מהסוג הזה מתפרסמות בדרך כלל בגיליון יום כיפור. המבקר מודה שטעה בביקורתו על אלבום זה או אחר, או מתנצל על שלא שם לב ליצירות שהיה ראוי לשים אליהן לב, ומקווה שקוראיו ימחלו לו. אבל האימייל שהתקבל לאחרונה מחובבת שרופה של מוסיקה ישראלית מחייב להקדים את ההכאה על חטא בכמה שבועות.

"אני מרשה לעצמי לתהות על ההתעלמות הגורפת שלך מהשנה המופלאה שהיתה לרוק הישראלי, שידע שפע חסר תקדים של אלבומי בכורה מעולים", כתבה חובבת המוסיקה. "אינני מבינה איך יכולת להתעלם מאלבומם של ‘מריונטה סול', שבצדק תואר כיצירת מופת; מאלבומו הנהדר של אלי רוזן, שזכה לתשבחות מכל עבר; מאלבומו המופלא של אורי מרק, שעבר תחת ידיו של המפיק אורי כנרות והוכתר בצדק כאלבום השנה; מאלבומם הנפלא של ‘נערות ריינס', שהאזנה לו מעלה שוב ושוב את התהייה האם אכן האלבום הזה נעשה בישראל; וגם מאלבומו של נדב אזולאי, שאמנם אינו משתווה לשאר האלבומים אך ללא ספק גם הוא נהדר... האם אתה יכול לזרוק שנה מאז סוף שנות ה-90 שבה נתקלת בריכוז אלבומי בכורה מוצלחים יותר?"

המחשבה הראשונה היתה שמאחורי האימייל הזה מסתתר אינטרס. שפע הסופרלטיווים (מופתי, מופלא, נפלא, נהדר), והעובדה שבארבעה מחמשת היוצרים שהוזכרו מטפלת אותה יחצ"נית, עוררו חשד למניפולציית יחסי ציבור צינית ומתוחכמת. אבל מחשבה שנייה סילקה את החשד. הטון הכן של המכתב, תחושת השליחות שהוא היה חדור בה, העובדה שניתוח ספרותי מהיר מצא קווי דמיון בין סגנון הכתיבה לבין סגנונה של אחת הכותבות הבולטות באחד מפורומי המוסיקה הישראלית ברשת - כל אלה חייבו להתייחס אל המכתב ברצינות. על פי כל הסימנים זאת לא מישהי שיש לה אינטרס, זאת פשוט אחת שאכפת לה ממוסיקה ישראלית עצמאית. מאוד.

"בנות ריינס". רוקנרול קליל ומהיר (תצלום: אסף עברון)

אבל האם היא צודקת? האם הרוק הישראלי באמת לא ידע כבר שנים שפע כה גדול של אלבומי בכורה מעולים? האזנה לחמשת האלבומים שהיא הזכירה, שאכן לא זכו לביקורת ב"הארץ", מובילה למסקנה שהיא מגזימה. רק שני אלבומים מתוך החמישה, של "נערות ריינס" ו"מריונטה סול", מצדיקים את מצעד הסופרלטיווים. אבל השניים האלה, ובעיקר האלבום של "נערות ריינס", הם כל כך טובים, שהתעלמות מהם היא אכן מפגן של חירשות. תבורך חובבת המוסיקה על שהכריחה אותי לשלוף אותם מתוך הערימה האינסופית של האלבומים שיצאו סביב פסח, להקשיב להם בתשומת לב, להתפעל מיופיים, ובמקרה של "נערות ריינס" ממש ליפול מהכיסא בשאגות שמחה.

בצד של הטובים

לפני שמדברים על שני האלבומים הנהדרים האלה, כדאי בכל זאת לומר משהו על שלושת האלבומים האחרים, של אלי רוזן, אורי מרק ונדב אזולאי. בפרפראזה על שם אלבומו של אזולאי, "בצד של הרעים", כל האלבומים האלה נמצאים ללא ספק בצד של הטובים. עשו אותם אנשים צעירים ומוכשרים, הם ראו אור במצוינות שבחברות התקליטים העצמאיות, ובכל אחד מהם אפשר למצוא כמה שירים יפים ואפילו יפים מאוד. השאלה אם זה מספיק. נדמה שהתשובה תלויה בעמדה של המאזין בנוגע לאלבומי בכורה. האם די בכך שאלבום בכורה יציג יוצר בעל פוטנציאל, שרק התחיל לממש את היכולת שלו? או שצריך לדרוש מאלבומי בכורה להציג גם את הפוטנציאל וגם את המימוש במלואו? מי שתומך באפשרות הראשונה יתרגש בוודאי משלושת האלבומים, אבל מי שמצדד כמוני באפשרות השנייה עשוי לחשוב שלרוזן, מרק ואזולאי חסר עדיין משהו כדי שהמוסיקה שלהם תזקוף את האוזן.

אלבומו של רוזן, "כל המקומות האלה" (אנובה), מתחיל טוב מאוד, מציג הפקה עשירה ויצירתית, מגיע לשיא בשיר הרביעי, "בתים בעיר" הנפלא, ואז צולל עם יותר מדי לחנים בינוניים, שחושפים את מה שהשירים הטובים הסתירו: הגשה ווקאלית בעייתית (לרוזן יש דיקציה שמתאפיינת בתסמונת אסף אמדורסקי, שבה המלים נוטות להיפלט מהפה מדולדלות ושמוטות).

גם אורי מרק הוא לא זמר מרשים במיוחד, אבל למרות זאת הוא לא מתבייש לשיר בחזה מתוח, עם חוש דרמטי מפותח ועם רמז לאקסצנטריות טובה (שהוא לא הולך אתה עד הסוף, וחבל). את האלבום של מרק, "לא לדבר על מין" (צוללת הפקות), הפיק (כפי שציינה חובבת המוסיקה במכתבה) אורי כנרות מ"בום פם", וכגודל הציפיות כך גודל האכזבה מהצליל שלו: שגרתי למדי, כמעט בלי הברקות. בשירים הטובים זה לא פוגע, אבל את השירים הפחות טובים זה לא מרים.

אחד השירים היפים ב"בצד של הרעים", אלבום הבכורה של נדב אזולאי (היס רקורדס), נקרא "ספירלה", ונדמה שהמלה הזאת מצביעה על תכונה מהותית של הלחנים של אזולאי, שיש בהם כמעט תמיד פיתולים מורכבים ולא צפויים ושבירה של תבנית פשוטה לכאורה. זה מעניין ואפילו אמיץ, אבל בדומה לאלבום של מרק, ההפקה הסטנדרטית לא מספיק קשובה למורכבות של הלחנים: במקום לעזור להם ולמנוע מהם להסתבך בתוך עצמם, היא מביטה מהצד, מוחאת כפיים כשהם מסתדרים לבד ולא עושה דבר כשהם נקלעים למבוי סתום.

רוזן, מרק ואזולאי מחפשים את דרכם, שואלים שאלות, מתלבטים מי הם ומה הם. אבל אלבום בכורה מעולה הוא אלבום שיוצרו מחפש נואשות את דרכו ולא יודע שהוא בעצם מצא אותה. כששלושת הזמרים הצעירים ימצאו את דרכם בלי לדעת שמצאו אותה, אז החיפוש שלהם ייעשה מרתק באמת. בינתיים היצירה שלהם מעוררת אהדה, הערכה והתפעלות משירים בודדים, אבל לא התרגשות מהאלבומים בכללותם. ומאחר שמבחינה סגנונית הם מסתובבים במגרש שמאוכלס בעילויים כמו אביתר בנאי, שלומי שבן או ערן צור, אין סיבה שהזרקור יכוון אליהם בשלב הזה.

בעיה נפשית

בניגוד לאלבומים של רוזן, מרק ואזולאי, "עיר הפועלים" של "מריונטה סול" (שקשוק השפנים רקורדס) היה אמור להדליק כל פרוז'קטור אפשרי, ועל הדרך גם לשחרר לאוויר כמה זיקוקי די-נור. בתוך זירת הרוק הישראלי, שאינה קשובה (בלשון המעטה) למה שקורה בעולם בכל הנוגע לסאונד והפקה, "עיר הפועלים" מצליח לסנכרן באורח פלא את שעון באר שבע, העיר שממנה באים חברי הצמד, עידו קרוב ואמיר גרומן, עם שעון ברלין, לונדון וניו יורק. תופים רובוטיים מהדהדים, גיטרות זוהרות, קלידים אגרסיוויים, טשטוש גבולות בין רוקנרול לאלקטרוניקה - לאלבום הזה יש צליל רענן, מעודכן וממכר שעוטף וסוחף אותך מהשנייה הראשונה של השיר הפותח ועד סוף השיר האחרון, כמעט ללא נפילות מתח.

השירים של "מריונטה סול" הם שילוב נהדר של דרמה ומינימליזם. ליין קלידים גדול מהחיים מצטמצם לחמישה צלילים שנבררו בקפידה; שיר שמכיל עולם ומלואו נדחס לתוך שתיים וחצי דקות; והאלבום כולו מחזיק רק מעט יותר מחצי שעה. אין כמעט צלילים מיותרים או מובנים מאליהם, והאלבום כולו מהונדס בצורה שיוצרת מתח ועניין ככל שהוא מתקדם: שיר פתיחה מלא תנופה, המשך יותר מאופק שמכשיר את הקרקע לקראת שרשרת השיאים של אמצע האלבום ("עיר של פועלים", "עשור" ו"שעונים"), ושוב הורדת הקצב לקראת הפורקן של סוף האלבום.

לפעמים "מריונטה סול" גולשים לשחזור מיותר של צליל הניו וייב שהם מושפעים ממנו, פעם אחת הם מחקים שלא לצורך את "נושאי המגבעת", ובשני השירים האחרונים הם מאבדים משהו מהייחוד שלהם. הפגמים האלה מבהירים ש"עיר הפועלים" הוא לא אלבום מופתי, אבל הם לא מצליחים לטשטש את העובדה שזה אחד האלבומים הישראליים החזקים והיפים של השנה החולפת.

גם באלבום הבכורה של "נערות ריינס" (שיצא בלייבל של מועדון לבונטין 7) יש מן הסתם אי אלו פגמים, אבל כמו שקורה לאדם מאוהב שלא רואה את פגמיה של אהובתו, אני לא מצליח להבחין בהם כרגע. אחרי שתיים-שלוש האזנות מעט מסויגות, האלבום הזה כבש אותי כמו ששום אלבום ישראלי אחר לא כבש אותי בתקופה האחרונה. "אם את אוהבת את השיר הזה, אז משהו לא בסדר", שר רועי פרייליך, הסולן הנפלא של "נערות ריינס", בשיר "רוצה להישאר רעב". "אם את נשארת על התחנה הזאת ולא סוגרת את הרדיו", הוא ממשיך, "אז יש לך בעיה נפשית".

מאחר שאני אוהב את השיר הזה, כמו את כל השירים האחרים באלבום (חוץ מרצועה מס' 9, נניח), ומכיוון שאני מבחינתי ממש לא הייתי סוגר את הרדיו, אין ברירה אלא לדווח שמשהו לא בסדר אתי ושיש לי בעיה נפשית. חמורה. לפרייליך יש קול היסטרי ואקסצנטרי (דמיינו את ירמי קפלן בהתקף היפר-ונטילציה), והשילוב בין הקול הזה לבין הרוקנרול הקליל והמהיר של "נערות ריינס" יוצר בהאזנות הראשונות את הרושם שזאת להקה של שטיק מוצלח אחד. זה לא נכון. לרוקנרול הכיפי של "נערות ריינס" יש גם קומה שנייה ושלישית. מוסיקלית, הלהקה הזאת דוהרת בכשרון גדול בשבילים שחרשו להקות נפלאות כמו "טלוויז'ן", "גאן קלאב", "מודרן לאברס" וגם "פאלפ". טקסטואלית, פרייליך הוא לא רק ציניקן חסר לב כמו שנדמה בהתחלה. הוא ציניקן עם לב ענק ושותת דם. מתי כבר נלמד להפסיק לחשוד בכותבים בעלי חוש הומור מפותח שאין להם רגש?

תקשיבו ל"יום ראשון", השיר שסוגר את האלבום. זה אחד משירי האהבה הכי יפים שנכתבו כאן בשנים האחרונות. אחרי שברוב השירים הקודמים באלבום בחורות זרקו את פרייליך, סיננו את השיחות שלו, נתנו את עצמן לבחורים שלא יאהבו אותן כמוהו, או התייאשו ממנו כשהוא התעקש להודיע שבקרוב הן יראו את כל הפגמים שלו, בשיר הזה יש לו סוף סוף מישהי. אבל היא בדיכאון. אז הוא יושב לידה ומנסה לנחם אותה, להראות לה שמה שיש לה זה לא מעט. "יש לנו יותר מדי, מכדי להיות כל כך קשים / ואנחנו לא מספיק יפים כדי להיות כל כך טיפשים". ואחר כך: "אל תבכי / את לא יודעת שאני אוהב אותך / את לא יודעת שאני חושב ע-ל-ייך / זה סך הכל עוד יום ראשון".

אם הטקסט לא עובד עליכם, הלחן הנהדר והשירה הקורעת של פרייליך יעשו את זה, ואם גם אז לא תשתכנעו, אין ספק שלמרבה הצער אתם לגמרי בסדר ואין לכם שום בעיה נפשית. ואז לא תמצאו שום עניין בידיעה ש"נערות ריינס" תופיע ביום חמישי בתיאטרון תמונע בתל אביב. ולא זו בלבד, אלא שזאת תהיה הופעה כפולה יחד עם "מריונטה סול". בעלי הבעיות הנפשיות ראו הוזהרתם: נוכחות חובה.

תגיות: אורי מרק, אלי רוזן, בן שלו, מריונטה סול, נדב אזולאי, נערות ריינס