קצר בתקשורת

יום שישי 07 באוגוסט 2009 03:00 מאת: דייוויד קאר | ניו יורק טיימס

האלכוהול זרם כמים ורשימת האורחים כללה בין השאר את הנרי קיסינג'ר ומדונה. הירחון היוקרתי "טוק" של טינה בראון הושק לפני עשר שנים בדיוק ברעש גדול אבל נסגר כעבור זמן קצר. האם זה היה הסימן לשקיעת העיתונות הכתובה?

משהו נוצץ ובלתי רגיל התרחש לפני עשר שנים מול חופי מנהטן. ב-2 באוגוסט 1999, שטה שמנה וסולתה של החברה האמריקאית בסירות לליברטי איילנד, משכנו של פסל החירות, כדי לרבוץ על כריות בסגנון טורקי ולנשנש צלעות כבש לצלילי שירתה של מייסי גריי. פנסים סיניים ססגוניים וזיקוקי דינור האירו את פניהם של החוגגים ורק קולו של המנחה - העיתונאי והשחקן ג'ורג' פלימפטון - הרעים בחשיכה. האירוע חסר התקדים הזה היה מסיבת ההשקה של המגזין "טוק", שיודעי דבר כינו אז בפשטות "המסיבה". נדמה היה שהחגיגה הזאת היא יריית הפתיחה של עידן תקשורתי חדש וזוהר.

תאגיד הרסט וחברת מיראמקס שבבעלות דיסני החליטו לממן מגזין חדש בהנהגתה של טינה בראון, שסיימה קדנציה עטורת שבחים כעורכת "וניטי פייר" ו"ניו יורקר". המגזין, שהתיימר להיות נושא השיחה החם בארצות הברית, הושק במסיבה מפוארת, שבעידן שאחרי קריסת השווקים נדמית כבלתי אפשרית. האלכוהול זרם כמים, נשים טופפו בעקבים גבוהים בתוך הדשא הגבוה ורשימת האורחים שכללה אישים מהשורה הראשונה - מהנרי קיסינג'ר ועד מדונה - העידה על כוחה הבלתי מעורער של המלה. התוכן היה המלך ובראון היתה המלכה.

"לחיי גברת חירות!", אמרה בראון בנאומה לקהל המבוסם ואיש לא ראה את הכרישים שחגו סביבה בנמל. אבל מסיבת ההשקה של "טוק", שנועדה לחגוג מאה שהעיתונות הגיעה בה לשיא כוחה, סימלה דווקא את סופה. היה זה עידן שבו חברות התקשורת המיינסטרימיות, הגדושות במזומנים של בועת הדוט-קום, נראו כעומדות על ספו של דבר מה יוצא דופן - בדיעבד התברר שהן עמדו על סף תהום.

ההולכים בחושך

"זה כאילו קרה במאה ה-18", אמרה בראון בשיחת טלפון בשבוע שעבר. בעשר השנים שחלפו מאז האירוע צנח נפח הפרסום במגזינים ב-50% ועשרות כותרים ותיקים נעלמו. המגזין הגדול האחרון שהושק - "פורטפוליו", של תאגיד המו"לות קונדה נאסט - דעך באביב, לאחר שנתיים, בהשקעה של יותר מ-80 מיליון דולר. וכעת אפילו קונדה נאסט, המחוז העולמי של היוקרה המודפסת, כינס את יועציו הכלכליים ובכוונתו להמשיך ולקצץ. ייתכן שלעולם לא תהיה השקה נוספת של מגזין גדול, ובוודאי לא כזאת שתהיה מלווה בהמולה התקשורתית העצומה שליוותה את מגזין "טוק". אולי הגיע הזמן לשאול את עצמנו איפה התחילה הגסיסה הזאת? ואיך קרה שהיא נפלה על ראשנו בהפתעה?

טינה בראון (מימין), הנרי קיסינג'ר ודונה קארן במסיבת ההשקה של המגזין "טוק" ב-1999. התוכן היה המלך ובראון היתה המלכה (תצלום: AFP)

לפני עשר שנים החלו עיתונאים, שהיו זמן רב השכירים של כלכלת המו"לות, לפטם עצמם בחוזי ענק ובאופציות מחברות סטארט-אפ דיגיטליות, כאילו היו שרימפס במזנון חופשי. מגזינים היו באותה תקופה מלאים עד גדותיהם בפרסומות והיו שהעריכו כי כל מלה מודפסת של הכותבים הנחשקים מכניסה חמישה דולרים. התעשייה היתה שיכורה ממעמדה, חוגגת במסיבה שנדמה היה כי תימשך לעולם.

פיטר קפלן, לשעבר עורך "ניו יורק אובזרוור", נכח באירוע וסיקר אותו. "טינה, למרות חושיה המצוינים, הלכה באפילה, וכמו רבים מאתנו לא הצליחה להבין לאן נושבות הרוחות", אמר. "היא לא ראתה שהמסיבה בעצם נגמרה ושיש בשמחה הזאת משהו חלול".

רוב כתבי התקשורת אז לא הבינו במלואן את השלכותיה של הטכנולוגיה החדשה שביכולתה לפרסם ולהפיץ מידע ללא עלות שולית. האינטרנט נתפש באותה תקופה כדבר נישתי - מוצר משלים למדיום המודפס ודרך לפרסמו. איש לא הבין כי זהו איום שיגדיר מחדש את העיתונות כמוצר שאבד עליו הכלח".

"חלק ניכר מהשיחות במסיבת 'טוק' היה על המסיבה עצמה", אומר קורט אנדרסון, סופר, שדר רדיו ומייסד מגזין "ספיי". "היתה תחושה מוזרה ומעניינת כי כולם הסתובבו בחושך ונתקלו באנשים. היתה במסיבה תחושה של משהו על טבעי, איזו מבוכה, שבמבט לאחור היה בה כנראה אות מבשר".

אודיסאה רבת תהפוכות

בראון לפחות לא כתבה שיר הלל בסגנון ראפ למגזין החדש - הכבוד הזה נפל בחלקו של רון גלוטי, העורך הראשי לשעבר של קונדה נאסט. גלוטי, שעליו ביססה קנדיס בושנל את דמותו של מיסטר ביג ב"סקס והעיר הגדולה", הצליח לגרום לשלל מפרסמים ללכת שבי אחרי המהומה התקשורתית ולהתחייב לפרסם בגיליונות שלא ראו אור מעודם. לאחר ש"טוק" נסגר, מיסטר ביג פרש מהתקשורת, עזב את מנהטן ועבר להתגורר בחווה בוורמונט. אולי הוא ידע משהו שאנחנו לא ידענו.

"ברגע ההוא הגיע לקצו משהו יוצא דופן, אבל איש מאתנו לא ידע זאת אז", אומרת בראון, "מה שקרה לאחר מכן היה אודיסיאה רבת תהפוכות, לא רק בשבילי, אלא בשביל כולנו. היתה התפרצות וולקנית שאיש לא חזה מראש". לאחר שהמגזין נסגר, בתחילת 2002, הגישה בראון תוכנית טלוויזיה ברשת CNBC וכתבה ספר על הנסיכה דיאנה. כעת, בהפגנת גמישות שאיפיינה את הקריירה שלה, היא עורכת את "The Daily Beast", אתר תקשורת דיגיטלי מרושל אך מבטיח בבעלות חברת האינטראקטיב של המיליארדר ברי דילר.

היא משלמת לכותבים שלה, תופעה יוצאת דופן יותר ויותר בימים אלה, אבל אין לה חוזים שמנים או שיט בסירות למדשאות עמוסות במפורסמים. באתר שלה מבקרים 1.5 מיליון איש בחודש, על פי נתוני חברת הסקרים קוואנטקאסט. הוא עורר תשומת לב, אך מסיבת הפתיחה שלו, שמנתה כמאה נוכחים, התקיימה על היבשה, במסעדת "פופ בורגר" בשדרה התשיעית במנהטן. את מקומם של שרה ג'סיקה פארקר, רוברט דה נירו ויו גרנט תפסו בה בלוגרים שהתייצבו במקום בהמוניהם.

התקשורת המודרנית מתאפשרת באמצעות בקרת הוצאות מחמירה ושימוש בנתונים מספריים, המשכנעים את המפרסמים שיקבלו תמורה לכספם. מגזיני עבר מבוססים דוגמת "ביזנס ויק" עומדים להימכר וקטגוריות שלמות שהיו בעבר מכניסות נמחקו. המגזינים הזוהרים, ששיווקו אשליה של אורח חיים נוצץ באמצעות רצף אינסופי של עמודים המתרכזים במוצרי יוקרה, מתו כמעט לחלוטין.

בראון כתבה בעבר את הספר "החיים כמסיבה", ובאותו ערב, החיים אמנם היו מסיבה. "ידעתי שזה ערב היסטורי", אומרת בראון. "שטנו בסירה ואני ונטשה ריצ'רדסון דיברנו וצחקנו. הבטנו באורות של מגדלי התאומים ופתאום שטף אותנו גל עצום. עכשיו נטשה איננה וגם מגדלים אינם. זה מאוד מאוד עצוב, אבל אני נרגשת מהעולם החדש שמחכה לנו".