שידורי המהפכה של קול ישראל

יום רביעי 01 ביולי 2009 03:00 מאת: גילי איזיקוביץ

בשבועות האחרונים, קול ישראל בפרסית מעביר בהרחבה את קולות המחאה האזרחית באיראן, בעזרת רשת כתבים-מתנדבים מוסלמים בכל העולם. התחנה הישראלית הדלה מוערכת אפילו על ידי שלטון האייתוללות

מתחם קול ישראל ברחוב הלני המלכה בירושלים הוא אחד המקומות השלווים בעיר. מאחורי דלת ברזל כבדה מסתתרים כמה מבנים עתיקים, חצר פנימית מרוצפת אבן וגן פורח מוצל.

בשעות אחר הצהריים המקום נראה רחוק מאוד ממה שמצפים מזירה תקשורתית שוקקת. אבל באותו הזמן, בניגוד מוחלט לשלווה שבחוץ, מתנהל שידור סוער באחד האולפנים הקטנים במתחם. באולפן 9, מקום משכנה של תחנת קול ישראל בפרסית, עולים בזה אחר זה לשידור אזרחים איראנים ומספרים על הנעשה בארצם. לטובת הנוכחים באולפן שאינם דוברי פרסית, מתרגם את הדברים בלחש שדר התחנה, מנשה אמיר.

מעט אחרי שש בערב עולה לשידור אזרח איראני בן 70. "העולם יודע מה קורה באיראן", הוא אומר בקול נרגש, רועד. "המשטר אכזרי, כולם שונאים אותו, הורגים בנו ללא רחמים".

כמה דקות אחר כך משוחח אמיר עם עוד אזרח איראני. קו הטלפון משובש, אבל הוא מספיק לבקש "מכל תושבי מולדתי שלא יפסיקו. נתנו כל כך הרבה, צעירים הקריבו את חייהם, אם כולם ייצאו לרחובות, המשטר לא יצליח להרוג את כולנו". במחאה האיראנית, שחלק חשוב ממנה מתרחש במדיות תקשורתיות חדשות, יש אם כך גם חלק ישראלי.

מנשה אמיר באולפן קול ישראל בפרסית

אנטישמיות חיובית

מאז הבחירות באיראן גבר מאוד העניין באותו אולפן קטן בירושלים. מהחדר הצנוע הזה, שקירותיו מכוסים קריקטורות ותמונות של זמרים איראנים משופמים והשידור מוקלט בו על טייפ סלילים עתיק, מתנהל אחד המוסדות הוותיקים של השידור הממלכתי הישראלי, שמצליח להגיע לאוזני מיליונים באיראן ובשאר העולם.

קול ישראל בפרסית משדר כבר עשרות שנים חמש פעמים בשבוע, שעה וחצי ביום. שידורי התחנה נקלטים בישראל, באיראן, באירופה ובארצות הברית, ומגיעים למיליוני איראנים וגולים איראנים ברחבי העולם. את השידור מנהל אמיר ביד רמה ובקול רך. הוא עובד בתחנה מאז שעלה לארץ מאיראן בגיל 19 לפני כ-50 שנה. שמו מוכר היטב באיראן, הרבה מעבר לקהילה היהודית הקטנה.

המחאה האזרחית באיראן הביאה לתחנה עדנה מכיוונים לא צפויים. צוותי תקשורת זרים הגיעו לחזות בפלא של תחנת רדיו ישראלית עם תקציב אפסי הזוכה לקהל מאזינים איראני גדול, ופורסמו עליה מאמרים ב"וול סטריט ג'ורנל" ובעיתונים באירופה, וכתבות בסי-אן-אן ובתחנות טלוויזיה ורדיו צרפתיות, רוסיות וגרמניות.

"יש שלוש 'מעצמות שידור' בעיני האיראנים", מסביר אמיר בקול מתנגן ובשמץ מבטא איראני. "אחת היא קול אמריקה, השנייה היא הבי-בי-סי הבריטית והשלישית - קול ישראל. האמריקאים ידועים כלא עקביים, אף שבשנה האחרונה יש שיפור גדול מאוד. יש להם תקציב יפה של 32 מיליון דולר. לגבי הבי-בי-סי: לדעתי הוא יוצא מן הכלל מבחינה מקצועית, אבל הוא לא נתפש כאמין" (אמיר, אגב, אינו מוכן להשיב על שאלות בנוגע לתקציב התחנה הישראלית ומספר העובדים בה).

אז דווקא הרדיו הציוני?

"יש פה אנטישמיות חיובית. חושבים שהיהודים יודעים את הכל ולכן כל מה שהם שומעים מאתנו נתפש כאמין ביותר. עיתונאי אמריקאי אפילו סיפר שהאייתוללה חומייני נהג להאזין לנו".

עיקר שידורי התחנה, יש לומר, אינם מורכבים דווקא משיחות עם המאזינים. פותחת את השידור מהדורת חדשות, הסוקרת את הנעשה באיראן וכוללת מעט על הנעשה בישראל. כיאה לרדיו כמעט קהילתי, משמשת רשת של גולים איראניים מוסלמים ככתבים זרים מתנדבים של התחנה, המדווחים על הנעשה בריכוזי אוכלוסייה איראניים ברחבי העולם.

ביום ראשון השבוע ניהל אמיר שידור רב משתתפים שבו דיווחו בהתרגשות ה"כתבים" הזרים על ההתייחסות להתקוממות האיראנית בצרפת, איטליה, שווייץ, שוודיה ועוד. בחדר הבקרה ישבו טכנאית השידור ושני עורכים, כולם דוברי פרסית. השידור מתנהל על מי מנוחות, למרות האירועים הדרמטיים המתוארים.

"כבר עשרה ימים שאנחנו נותנים מהדורת חדשות ארוכה יותר", מבהיר אמיר בלחישה על רקע דיווח בטלפון של איראני המתגורר משטוקהולם. "אנחנו נותנים כיסוי חדשותי רחב מאוד בנוגע לנעשה באיראן".

מה המחאה של השבועות האחרונים עשתה לשידורים שלכם?

"אני חושב שזה מגביר מאוד את ההאזנה. העובדה שחמינאי אמר בנאום שלו בשבוע שעבר שאנחנו, הרדיו הציוני, יחד עם הבי-בי-סי ועם קול אמריקה, מבעירים את האש, זה מראה שהם מודאגים ממה שאנחנו משדרים ומנסים להניא את האזרחים באיראן מלהקשיב לנו".

אתם יודעים כמה מאזינים יש לכם?

"האמת היא שקשה מאוד לדעת. אבל על פי דברי מאזינים ולפי הערכות שלנו, יש לנו בין 2-6 מיליון מאזינים".

התהודה הזאת אולי מסבירה את המקרה הבא שעליו מספר אמיר. "הסופר פארג' סרקוהי נידון למוות באיראן. אנחנו כאן דיברנו עליו כמעט בכל יום, פירסמנו מחאות ודברים שאמרו עליו אשתו ואחרים. נוצר לחץ בינלאומי, הוא שוחרר מהכלא ואחר כך הצליח לברוח רגלית מאיראן ולהגיע לגרמניה, שם הוא חי היום. כשהוא הגיע לגרמניה הוא התקשר אלינו וביקש להודות לנו. הוא סיפר שהצלנו את חייו".

בינתיים עולה לשידור מתקשר נוסף מאיראן, שמספר כי היה אסיר פוליטי במשך חמש שנים. "המשטר עושה טבח בבתי הכלא", מתרגם אמיר את דבריו והשיחה מתנתקת. טכנאית השידור מספרת שכמה שיחות מאיראן נותקו עוד בטרם עלו המאזינים לשידור.

מומחים למנטליות

כיצד מצליחה התחנה להגיע לקהל רחב כל כך, כאשר אפילו את השיחות מאיראן אי אפשר לקיים ישירות לארץ (המתקשרים מחייגים למספר בגרמניה והשיחה מועברת לישראל, הן מטעמים טכניים והן כדי לשמור על ביטחונם)? "אחד ההישגים שלנו הוא שבמידה מסוימת אנחנו מצליחים לנטרל את הרעל ואת הדמוניזציה שהמשטר עושה נגד מדינת ישראל", משיב אמיר. "יש עדיין אינטלקטואלים איראנים שלא מוכנים להתראיין אצלנו, אבל רובם רואים כבוד להשתתף בתוכניות שלנו".

עוד אמיר מדבר, ועל הקו עולה מאזין מאנגליה שפונה למאזינים אחרים: "אני מבקש מהאזרחים באיראן לצלם את אנשי הבסיג' (המיליציות האזרחיות שמפעיל משטר האייתוללות) ולהעלותן לאינטרנט, כדי להכין את הרקע לתלונה בינלאומית נגד פשעי מלחמה", הוא אומר וחולק מידע שקיבל מקרובי משפחה באיראן: "אנשי בסיג' התמקמו בכל שכונה והם מפקחים על תנועת האזרחים".

כמעט בכל שיחה שמגיעה לאולפן יש ביטוי למקום המרכזי שתופסות מדיות דיגיטליות במחאה באיראן. כשמאזינה נוספת עולה לשידור, אפשר, למרות הפרסית, לשמוע את המושגים יוטיוב, פייסבוק וטוויטר חוזרים שוב ושוב בדבריה.

"לאיראנים המשתתפים במחאה חשובה תמיכה מוסרית וחומרית של המערב", מנתח אחר כך אמיר, "אבל העולם, אמריקה ואירופה, לא מבינים את הפסיכולוגיה והמנטליות של האיראנים. אולי בזה אנחנו, קול ישראל, מנצחים את כל היתר. אנחנו ממש מבינים מה האיראני רוצה".

תגיות: גילי איזיקוביץ, מנשה אמיר, קול ישראל, רשות השידור