בועה משל עצמה

יום שלישי 21 באפריל 2009 02:06 מאת: מיה סלע

היא דימיינה את אביה כג'ון ויין הרוכב אל סוסו לעבר מחנה הריכוז ולילדים בבית הספר בטורונטו נהגה לומר "ההורים שלי היו באושוויץ" כדי להרגיש שונה. אין פלא שבספרה האוטוביוגרפי של ברניס אייזנשטיין, "הייתי ילדה של ניצולי שואה", היא מתארת את ההיסטוריה המשפחתית באמצעות קומיקס והומור שחור

יש כאלה שמתמכרים לאלכוהול, ברניס אייזנשטיין התמכרה לדיבורים על השואה. "כך יכולתי להיות גם רצינית וגם אירונית באותו זמן, ובתוך כך גם להעלות את השאלה, מי הייתי יכולה להיות בלי השואה?" היא מספרת בראיון בדואר אלקטרוני.

בימים אלה ראה אור בהוצאת כתר ספרה האוטוביוגרפי "הייתי ילדה של ניצולי שואה" (בתרגומה מאנגלית של עידית שורר). הספר כולל טקסט, איור, קומיקס, יידיש והומור שחור. יש בו צער גדול, מסע אל העבר וחקירת השפעתו על ההווה. הוא תורגם עד כה לצרפתית, גרמנית, ספרדית, יפאנית, איטלקית, פורטוגלית, הולנדית וקרואטית, זכה בפרס הספר היהודי בקנדה לשנת 2007 ונבחר לספר השנה של העיתון "טורונטו סטאר".

לפני כמה שנים התחילה אייזנשטיין לצייר פורטרטים של אביה המת. היא עבדה אז כמאיירת בעיתונים וכעורכת בהוצאות ספרים בקנדה. "סטודיו הוא מקום שקט, ואפילו אם יש מוסיקה שממלאת את החדר, הקול המשמעותי ששומעים הוא הקול שבתוך הראש שלך", היא מספרת. "אז בזמן שציירתי חשבתי על אבא שלי והתחילה בינינו שיחה. על האופנים שבהם התגעגעתי אליו, על היחסים בינינו, עליו כאבא, על דברים שידעתי על עברו ועל דברים שלא ידעתי על עברו. רגשות מעורבים הצטרפו לתערובת הצבעים והרגשתי צורך להישאר במקום שאיפשר לי להבין אותו.

מתוך הספר "הייתי ילדה של ניצולי שואה"

"ומשם, חשבתי על אמא שלי, על הסבים והסבתות שלי, על החברים של ההורים שלי, ועל רוחות רפאים. התחיל להיות לי די צפוף בראש, והתחילה להתגבש צורה, כזאת שהיא מעבר למה שציירתי. הבנתי שאני רוצה מלים שיהיו חלק מהתהליך. אז התחלתי גם לכתוב. היה לי צורך להשתמש בשתי השפות, הוויזואלית והטקסטואלית, כדי לחקור ולהרחיב את השיחה שלי עם עצמי ואל עצמי, עם ההורים שלי, עם העבר שלהם, עם השואה".

איפה כואב לי

היא נולדה בטורונטו ב-1949 להורים שנפגשו באושוויץ והיגרו לקנדה לאחר השחרור. המשפחה היתה חלק מקהילה יהודית. השפה היתה יידיש, אבל האלף-בית, היא כותבת, היה פרטי: א' זה אקציה, אנשלוס, אשמה. והשואה כמו סם, כמו מאורת אופיום. "הורי אינם יודעים כלל שהם סוחרי סמים. הם לא היו מעלים בדעתם לאיזה היי מגיעים מהשואה". היא מתארת את עצמה בספר כילדה שסחרה בשואה, "ילדה שלמדה שאין

גבול לסחר החברתי שהיא יכולה לעשות בחומר הזה: שימו לב, אני שונה מכם. הורי היו באושוויץ. אתם יכולים להתחרות בזה?"

כשחזרתי על המשפט "ההורים שלי היו באושוויץ" זאת היתה דרך לומר שהרגשתי שונה, היא אומרת כעת. "שהייתי מבחוץ. זאת היתה קריאת תיגר, דרך לומר שאם מישהו רוצה להתקרב אלי, ההכרזה הזאת היא הזמנה וגם אזהרה, כמו לומר 'אם אתם רוצים באמת להכיר אותי, תדעו איפה כואב לי, תדעו את המקור לרגישות שלי".

היא מספרת על הוריה בצלילות ובלי ליפות דבר. אביה היה גבר יפה תואר, גנדרן, מהמר כפייתי, קלפן ("קארטן שפילער"), עם התקפי זעם, "כמו גנגסטר מחויט לעילא ולעילא", שהיה חוזר ואומר בשנות ילדותה "קיינעם זעט זיך" - אף אחד לא רואה את עצמו. הוא עבד בטורונטו כקצב כשר, ובסתר שיחק פוקר מדי יום. היא מדמה אותו לג'ון ויין "הפרש הבודד שהגיע ממזרח עובר לאטו מתחת לקשת הכניסה ונכנס על סוסו לאושוויץ".

"במבט לאחור הייתי צריכה למצוא נוסח פרטי לקדיש", היא אומרת כעת, "תפילה למען המתים, למען אבא שלי, למען המשפחה שלנו, בשביל המורשת שנוריש הלאה. ובאותו זמן מקום של פליאה וחמלה על האנשים שהכרתי שלימדו אותי את המשמעות של הישרדות, הישרדות של הלב. רציתי לבטא את פעימות הלב הללו, שפועמות לצד הפעימות שלי".

משפחתה לא היתה מנותקת מהסביבה, ובבית לא היתה בה שתיקה רועמת בנוגע לשואה. "כשההורים שלי הגיעו לקנדה. גרנו במה שנראה לי כמו שטעטל, דיברו בבית יידיש, כולם היו מהגרים יהודים, רובם ניצולי שואה, שהתחילו חיים חדשים בארץ חדשה. זה היה חם ומחבק, קהילה שתמיד נשארה יחד לאורך השנים. זה נכון לתאר את זה כחוויה קולקטיווית ובסיסית אבל כשהתבגרתי צעדתי החוצה מתוך הקולקטיב הזה אל תוך קולקטיב אחר, ברגע שהלכתי לבית ספר, ואז כשעזבתי את בית הספר נכנסתי לעולם גדול יותר. הייתי חלק טבעי מקהילה נפרדת של ניצולים, ובאופן מובן, לאורך הזמן ובמקרים מסוימים כמו טקסי זיכרון, הלוויות, חתונות, ואירועים משפחתיים היו סיפורים שצצו וסופרו.

"השואה לא היתה סוד, המספרים על הידיים של כל המבוגרים שהכרתי לא כוסו. אבל ההורים שלי, בעיקר אבא שלי, אוהבים ומגוננים ככל שהיו, לא היו מספיק פנויים בשבילי כילדה, לא יזמו שיחות יום-יומיות, הם לא קראו ספרות כי החינוך שלהם הופסק בנעוריהם, לאבא שלי היה קושי לבטא את עצמו, וזה הוביל אותי לחפש במקומות אחרים, מחוץ לבית. קראתי מה שאחרים כתבו. ומשם זה צמח, מהצורך להרגיש את מה שהיה חסר. למלא את הלא ידוע". היא קראה בין השאר ספרים שכתבו פרימו לוי, ברונו שולץ, חנה ארנדט ואלי ויזל.

חופש עם טעם מר

אביה, היא אומרת, סיפר לה שחשב לבוא לארץ ישראל אחרי אושוויץ במקום להגר לקנדה. "היו לו כמה חברים קרובים שאחרי המלחמה עלו לארץ ישראל. אבל הוא אמר שהרגיש שיש לו משפחה לדאוג לה. אחותי נולדה ב-1946 בברגן בלזן. אני מנסה לדמיין, אם היה בחיים, מה היייתי שואלת אותו עכשיו כדי לדעת יותר. אולי הייתי שואלת אותו אם הרגיש בזמנו שההזדמנות היחידה שלו לבנות חיים חדשים וליצור חיים חדשים, היא במקום שאין בו מלחמות. והאם תהה לגבי הרזרבות שיש לגמישות שלו".

האם הספר שיחרר אותה מהשדים? "אני לא יכולה להתייחס לשאלה הזאת בלי שמיד יעלה לי לראש המשפט 'העבודה משחררת'. אם את מתכוונת, האם השתחררתי מהשואה, במובן של קתרזיס, במובן של סגירת מעגל כלשהי, משהו שאפשר להניח מאחור כדי להמשיך הלאה, אז לא - חוץ מלומר שאני היום במקום אחר. אבל כשמבקשים ממני לדבר על הספר מול קהל, או עם עיתונאים, באופן בלתי נמנע אני חוזרת למקום שממנו נבע הספר, וזה לא בהכרח מקום שיש בו חירות, אלא של כבוד ושיקול דעת. אם חושבים על חופש כמו שרואים נוף בהגדלה, כזה שיש בו יותר מקום לנדוד, אז כן. אין קץ לרצון שדברים יהיו אחרת בשביל המשפחה שלי, אבל ביודעי שלעולם לא אוכל לגמרי להבין את העבר שלהם זהו חופש עם טעם מר".

» אסתר שקין לא דיברה מעולם על השואה עם ילדיה. אחרי שהנכד התעניין בעברה, היא החליטה לכתוב על כך ספר קומיקס

תגיות: ספרות, ספרים, קומיקס, שואה