אהבה שאין מודים בה

יום שלישי 07 באפריל 2009 02:54 מאת: מיה סלע

הצלחתו הגדולה של הספר "מחלת האבנים" לא שינתה את הסופרת האיטלקייה מילנה אגוס. היא ממשיכה להיות מורה לספרות בסרדיניה ועדיין חושבת שהספרים שלה "לא מי-יודע-מה מנקודת מבט ספרותית". יש לא מעט מבקרים וקוראים שחושבים אחרת

"מחלת האבנים", ספרה של מילנה אגוס, גרף שבחים רבים כבר עם צאתו לאור באיטליה ב-2007. בעיתון "קוריירה דלה סרה" נכתב כי "התואר של הסופרת האיטלקייה הגדולה ביותר פנוי ברגע זה, וזו הזדמנות להעניקו לאגוס". הספר זכה בשישה פרסים ספרותיים, בהם פרס אלזה מורנטה, ובאירופה הוא מכר יותר מחצי מיליון עותקים.

עתה הספר רואה אור בעברית, בהוצאה משותפת של הספרייה החדשה וכתר. מנחם פרי, עורך הספרייה החדשה, מספר שקיבל מכתב מהמתרגמת של הספר, מרים שוסטרמן, ובו כתבה שהיא רוצה לתרגם את אגוס. "התחלתי להתעניין בה ובינתיים התחילו להגיע שמועות מצרפת", אומר פרי. "חברים חזרו משם וסיפרו על סופרת איטלקייה שספרה פרץ בצרפת באופן בלתי רגיל, ומכר שם 50 אלף עותקים. פניתי לקנות זכויות ואמרו לי שספר אחד נקנה על ידי מו"ל ישראלי ויש אופציה על כל האחרים. ביקשתי מאלון אלטרס, שיושב ברומא, שיילך להוצאה ויברר מי ההוצאה שקנתה זכויות והתברר שזאת הוצאת כתר, ואז דיברתי עם אנשי כתר והצעתי שנעשה עליה שיתוף. הרי כל הספרים האיטלקיים שהצליחו בארץ - כולם יצאו בספרייה החדשה. אם אנחנו רוצים להחדיר סופרת ארצה, זאת הדרך וכך צמחה השותפות הזאת".

"מחלת האבנים", שכתוב בצורה אוורירית ובפשטות שובות לב, שבדרך כלשהי מצליחות ליצור גם מסתורין, הוא ספרה השני של אגוס והראשון שמתורגם לעברית. קדם לו הספר "בזמן שהכריש ישן" (שגם הוא יראה אור בהוצאת כתר והספרייה החדשה). המספרת ב"מחלת האבנים" היא נכדה שמספרת את הסיפור של סבתה (שאין לה שם, בדומה ליתר גיבורי הספר). ב-1943 התחתנה הסבתא כשהיתה בגיל 33 וכבר נחשבה לבתולה זקנה. הבעל שעמו חיתנו אותה הוא פליט שנמלט לכפר שלה חסר-כל, אחרי שאשתו הראשונה וכל קרוביו נספו בהפצצה, ונראה כי הוא מסכים להתחתן אתה מתוך תחושת החוב שלו כלפי הוריה, שאירחו אותו בביתם. אבל היא אינה מעוניינת בו; היא מעוניינת באהבה אבל הוריה מכריחים אותה להינשא והיא מספרת לבעל שאינה אוהבת אותו ולעולם לא תוכל להיות בשבילו אשה אמיתית. הוא עונה שגם הוא אינו אוהב אותה ושבעניין האשה האמיתית, הוא ימשיך ללכת אל "הבית הסגור", כפי שעשה תמיד "ואף פעם לא נדבק במחלה".

מילנה אגוס: "אם דבר-מה חשוב לי ואיני כותבת עליו, נדמה לי שאני מבזבזת אותו" (תצלום: דניאלה זדה)

השניים ישנים כמו אח ואחות במיטה אחת, כל אחד בקצה השני של המיטה. כך מתחיל סיפור של אהבה גדולה שאגוס מתירה אט אט את הסרט השחור שקשור עליה, כמו בזר פרחים של הלוויות. הסבתא שחולה במחלת האבנים (אבנים בכליות), שבעטיה היא מתקשה להיכנס להריון, נוסעת למרחצאות מרפא, שם היא פוגשת גבר שמסחרר אותה. הוא קרוי "הניצול" והוא מגשים את חלומותיה.

זהו ספר שצריך לקרוא לפחות פעמיים, משום שכל מה שהקורא חושב שהוא יודע ומבין מתהפך לקראת סוף היצירה. פרי אומר שהנאתו הגדולה ביותר היתה כאשר קרא את "מחלת האבנים" בפעם השלישית. "הטקסט נראה בהתחלה כמו סיפורי אנקדוטות על סבתא, ככה עם עסיסיות סרדינית", הוא אומר, "אבל בעצם הסוף הופך אותו באופן מאוד מתוחכם. בעצם זה סיפור אהבה בין האשה הזאת לבין בעלה. אחרי שקוראים ויודעים את הסיום, אז רואים את זה בדיעבד בכל פרט. הם חיו חיים של אהבה משום שהיא פינטזה אותו בדמות אחרת שלא היתה ולא נבראה, הפנטסיה יצרה חיים נהדרים".

ריפוי באמצעות כתיבה

גאוס נולדה לפני 40 שנה בגנואה וחיה היום בקליארי, בירת סרדיניה. בראיון בדואר אלקטרוני היא מספרת שהיא כותבת מאז היתה ילדה קטנה: "בכל פעם שמשהו היכה בי, הייתי צריכה לכתוב עמוד. מאוחר יותר הבנתי שרציתי לשמר את הרגשות שאחרת היו הולכים לאיבוד. אם דבר-מה חשוב לי ואיני כותבת עליו, נדמה לי שאני מבזבזת אותו, לא מכבדת אותו בתשומת לב. אני כותבת גם כדי להבין. הדמויות, כמו הסבתא ב'מחלת האבנים', מספקות לי לעתים את התשובות לשאלותי. ואני כותבת גם כי נחוץ לי להתרחק מן המציאות. יותר מדי מציאות מזיקה לי".

יותר מדי מציאות מזיקה גם לסבתא בספר, שעושה הכל כדי לחתור תחתיה. כל העת נדמה שאגוס כותבת סיפור של אי-אהבה, כשבעצם היא כותבת לא רק על אהבה גדולה, אלא גם על האפשרות לחיות חיים שאינם שקופים, שיש בהם סודות ומסתורין, חיים מקבילים נוספים של פנטסיה.

"ככלות הכל, בעומק, קיימת אהבה בין הסבתא לבעלה", אומרת אגוס, "אהבה שאין מודים בה, מפני שהיא מציאותית. הסבתא חיה בעולם החלומות שלה ונושאת בתוכה אשמה, אשר בזקנתה היא מכירה בה, על שלא ראתה את האיש שהיה לצדה. הסצינה במילאנו, עם הערפל, היא זו שבה הצלחתי להביע יותר מבסצינות אחרות את מה שרציתי לומר. הסבתא

רואה את בעלה ואת בנה גם אם יש ערפל כבד, משום שהם קרובים. אבל היא מחפשת דווקא את 'הניצול', שמי יודע היכן הוא.

"אך בסופו של דבר מצליחה הסבתא לשרוד ולהבריא מ'מחלת האבנים' שלה בדיוק הודות לפנטסיות שלה, שהפואנטה בסצינת

הסיום מגלה מה הן. לשאלה ששאלתי את עצמי, אם יותר מדי חלומות לא עלולים להרוס את חיי המציאות, אין תשובה. דמותה של הסבתא משיבה לי כי יש צורך בשני הדברים".

על "הניצול", הגבר שאליו משתוקקת הסבתא, אומרת אגוס שהוא מייצג את האהבה הרומנטית: "הוא כביכול עושה כל מה שהסבתא השתוקקה שבעלה יעשה. האהבה הרומנטית מרפאת הכל, גם את הדברים המחרידים שנחוו. אך לבסוף, הדבר שמרפא באמת הוא האהבה המציאותית".

אחד הפחדים של הסבתא הוא שהיא חולה במחלה מסתורית שמבריחה את האהבה. כפי שכותבת אגוס, "סבתא תמיד שאלה בלבה איך זה שהאהבה כל כך משונה, שאם היא לא רוצה להגיע היא לא מגיעה, לא עם המיטה וגם לא עם החביבות ועם המעשים הטובים, ומשונה שדווקא לאהבה, שהיא הדבר הכי חשוב, אי אפשר בשום אופן לגרום שתבוא". אגוס מודה שהאהבה החמקמקה שעלולה לברוח היא אובססיה שלה, ש"אני מנסה לרפאה באמצעות כתיבה גם על אהבות שאינן נגמרות".

מילנה הרחוקה, מילנה הקרובה

הספר גם מתאר את מה שנחשב לשיגעון בעיני הבריות, שרואות בפנטסיה ובדמיון מעין טירוף. אגוס מתארת את הכתיבה, את השיגעון שבכתיבה, ואת האומץ שצריך בשביל לכתוב, וגם מתארת ניסיון של אשה אחת לקיים חיים פנימיים מבלי להתחשב במה שאנשים יגידו. את האנרגיות האלה של הסבתא מנסה כל המשפחה לשמר, לאמץ כמו מין לקח לצורת החיים הראויה: צריך לנגן, צריך לכתוב, צריך לדמיין.

האם אי פעם אמרו לאגוס, שעובדת כמורה לספרות איטלקית בבית ספר תיכון, לא לכתוב? "לא אמרו לי אף פעם לא לכתוב, כי כמו אצל הסבתא, הכתיבה שלי היתה סוד", היא משיבה. "בעצם גם עכשיו היא כזאת. אף פעם לא קורה לי שאומר שאינני יכולה ללכת לאיזה מקום, או לעשות דבר-מה, מפני שעלי לכתוב. אני אומרת שאני צריכה לגהץ, לבדוק חיבורים של התלמידים שלי. בסופו של דבר, כולם יודעים שאני כותבת, אך באותו רגע הכתיבה היא דבר אינטימי. כמעט אסור, מאחר שקיימים הדברים החשובים יותר שאמורים להיעשות, ואני אוהבת להיות הכי נורמלית שאפשר".

אגוס אומרת שלא ציפתה להצלחה שנחלו ספריה באירופה. "אני עדיין חושבת שהספרים שלי נעימים אבל אינם מי-יודע-מה מנקודת מבט ספרותית, אולי מפני שאני מלמדת ספרות איטלקית בסרדיניה ולומדת דברים נפלאים. אני שמחה שאוהבים את ספרי.

"אבל ההצלחה לא שינתה כלום בחיי", היא מוסיפה. "מילנה של ההצלחה היא מילנה רחוקה. מילנה הקרובה עושה את הדברים הרגילים שלה, וכמובן כותבת. אחרי 'מחלת אבנים' כתבתי את 'אלי-די-באבו'. עכשיו אני כותבת את 'דוכסית הריקוטה'. ריקוטה היא גבינה רכה שאנחנו עושים כאן באיטליה, איני יודעת אם אתם מכירים אותה".

השתתפה בהכנת הכתבה: סביונה מאנה